|
| אזכיר תחילה, למי ששכח, את גילוי הלישכה ``להציל את המקצוע``, ``לשמור על כבוד המקצוע``
ועוד. ואולם, הבטחה אחת נעדרה בשיטתיות מכל המודעות: ההתחייבות לבצע בדק בית יסודי ומעמיק
בלשכת עורכי הדין, אשר ילוּ.וֶ.ה בפעולה נחרצת ופומבית לביעור הנגעים שפשו בקרב
חלק מחבריה.
הנה הצעה לפעולה מיידית, שעל ראשי לשכת עורכי הדין לנקוט בה: מלחמת חורמה בנוהג הנפסד של
הגשת תביעות שווא על-ידי עורכי דין והשבתם של אלה לתפקידם המקורי, דהיינו לייצוג לקוחם
``תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס של כבוד לבית המשפט`` (כללי לשכת
עורכי הדין [אתיקה מקצועית], התשמ``ו - 1986).
יאמר כאן מיד: אין מדובר בציבור עורכי הדין כולו. ישנם עורכי דין , המבצעים עבודה חשובה, מי בסיוע לחלשים ומי בשמירה על זכויות המיעוט
המקופח בקרבנו. עורכי דין רבים וטובים ממלאים את תפקידם ביושר, תוך שמירה על כללי האתיקה
של מקצועם. אלא שלצדם קיימים גם עורכי דין הרואים בתעודת עורך הדין שלהם היתר לניצול ציני
של מערכת המשפט (שאותה אינם מכבדים), לצורך עשיית כסף, פשוטו כמשמעו. הללו בוראים יש מאין
תביעות סרק קנטרניות ו/או שקריות בעליל, ומצליחים, בתחבולות שונות ומשונות, להחדירן
למערכת המשפט. לעיתים אף עולה בידם לזכות בכספם של אזרחים ישרי דרך, לאחר שהשכילו להערים
עליהם או על השופט. בתוך כך הם גורמים סבל לאנשים ישרים, מלבים ריב ומדון וזורעים שנאה
והרס.
כל עורך דין שכבוד המקצוע יקר ללבו חייב לצאת למאבק נגד עורכי דין אלה, המבזים במעשיהם את
ציבור עורכי הדין כולו ומחזקים את הדימוי השלילי שדבק בו, למרבה הצער, במידה לא מעטה של
צדק.
לפני למעלה משנה הזדרזה התנועה לאיכות השלטון להגיש עתירה נגד מה שכינתה ``התנהגות של
גילדה``, כאשר חברי ועדת הכנסת בחרו שלא להסיר את חסינותה של עמיתה שלהם.
והנה, לשכת עורכי הדין, תחת לפעול בנחישות לעקירת התופעה הנ``ל ולהענשת עורכי הדין שסרחו,
מתנהגת אף היא כגילדה המגוננת על חבריה ללא הבחנה. היא מתכחשת לעובדת קיומן של תביעות
שווא, ודוחה על הסף כל תלונה בעניין. בכירים בלשכת עורכי הדין ובוועדת האתיקה שלה הודו
בפני (בידי מסמך חתום), כי המעשים הבאים: הגשת תביעה בלתי מבוססת, שאינה נתמכת בשום ראיה
(תביעה שקרית למעשה), העלאת טענות שקריות בעליל, הסתרת עובדות והעלמת מסמכים מן הנתבע
ומבית המשפט, הולכת בית המשפט שולל על-ידי הצגת מסמכים שאינם רלוונטיים כלל לתביעה (יצירת
מראית עין למציאותן של ראיות לכאורה, מתוך אמונה שהשופט יתרשל ולא יעיין בחומר) ואי קיום
תקנות סדר הדין האזרחי מס` 476 ו-489 הנוגעות להמצאת כתב התביעה לנתבעים (ובתוך כך
``חטיפת`` פסק דין בהעדר הגנה) - כל אלה אינם מהווים בעיניהם עבירות על כללי האתיקה של
לשכת עורכי הדין, המחייבות נקיטת צעדים משמעתיים, ואינם אפילו נורמה פסולה, שבגינה יש
למצער לקרוא את עורך הדין לסדר.
בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-27.04.03 (``גידול במספר התלונות נגד עורכי דין ב-2002``),
מספר בן-ציון ציטרין, כי עורכי דין רבים מגישים תלונות נגד עמיתיהם על ``חטיפת`` פסקי דין
בעת איחור של עורך דין לדיון. מדוע מה שנתפש כבלתי יאה בין עמיתים, אינו נתפש ככזה כאשר
עורך דין ``חוטף`` פסק דין מאזרח תמים?
באותה כתבה מסופר גם על מאבקם העיקש של ראשי לשכת עורכי הדין לדורותיהם להשארת הטיפול
המשמעתי בעורכי הדין באחריותם הבלעדית, בניגוד למקובל ברוב הדמוקרטיות המערביות ובניגוד
להערות של מבקר המדינה, שהוגשו למשרד המשפטים בשנות ה-90.
הדעת נותנת, כי מי שמבקש לזכות באחריות בלעדית, חייב גם לשאת באחריות זו.
לפיכך, יהא מי שיהא העומד בראש הלשכה, עליו מוטלת האחריות להדרכת עורכי הדין חברי הלשכה,
כיצד יש לנהוג בכוח שניתן בידיהם, ועליו מוטלת האחריות - באמצעות המוסדות הנבחרים -
להענשת אותם חברים המנצלים כוח זה להשחית.
הגיעה השעה, שלשכת עורכי הדין תיתן את דעתה על חובתה כלפי ציבור האזרחים, שאותו היא אמורה
לשרת, וכלפי המדינה שאת חוקיה ואת מוסדותיה היא מצווה לכבד, ותתייצב בחזית המאבק לזיכוך
ולייעול בתי המשפט, הכורעים תחת נטל תביעות הסרק. בכך, גם תשיב את אמון הציבור בה ובמערכת
המשפט כולה וגם - הפלא ופלא - תביא לביטול המשמרת השנייה, באשר מערכת המשפט תשתחרר באחת
מאלפי תיקים מיותרים.
|