פורום לשון הרע

1. כינוי אדם "שקרן!" הוא לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

2. בהנחה, שלא הייתה לאותו מנהל הצדקה לכנותך "שקרן", זכותך לתבוע אותו בשל כך. מנגד:

3. יכול אותו מנהל לטעון להגנתו, שאמר אמת ושהביע דעה בתום לב על התנהגותך או על אופייך (ראה סעיף 15(7) ו- 16 לחוק איסור לשון הרע).

4. לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון (בין היתר) בתביעה של עובד נגד מעביד או נושא משרה אצלו בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע (סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה).

5. ההקלטה על פניה קבילה. תשובה מפורטת יותר בעניין קבילות הקלטה תמצא בתחתית השרשור המקושר מטה (חבל רק, שתווי סוף הפיסקה נמחקו מההודעות שבארכיון האתר, והחלוקה לפיסקאות נעלמה מהן).

1. סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה", ומכאן: העובדה, ששמו של הנפגע אינו נזכר בפרסום, אינה משנה, אם ניתן לזהותו לפי ההקשר.

2. הביטויים "ערמומי" ו"מלוכלך" הם ודאי לשון הרע כהגדרתה בחוק, אך הם עשויים להיות מוגנים כהבעת דעה בתום לב, אם הטענות העובדתיות שפורסמו יוכחו כאמת, וינבע מהן, מנקודת מבט של אדם סביר, שהנפגע הוא אכן ערמומי ומלוכלך. על כל פנים, הנוקט ביטויים כאלה מסתכן בשלילת תום לבו, לפי סעיף 16(ב)(3) לחוק ואף באחריות פלילית לפי סעיף 6 בשל פרסום בכוונה לפגוע.

1. חוק איסור לשון הרע מגן, בין היתר, על פרסום, שהוא "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" (סעיף 15(4) לחוק);

וכן על פרסום שהוא "ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת, שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת - הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה" (סעיף 15(6) לחוק) -

אבל תנאי להגנות אלה הוא, שהפרסום נעשה בתום לב, כאמור ברישא של סעיף 15 לחוק.

2. ביטויים חריפים, כל עוד הם בתחום הסביר, אינם שוללים את תום הלב, אולם סעיף 16(ב) לחוק קובע, כי "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

"(1) ...

"(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

3. לשון הרע, שפורסמה בכוונה לפגוע, לשני אנשים או יותר זולת הנפגע, היא עבירה פלילית לפי סעיף 6 לחוק, אם אין עומדת למפרסם אף אחת מההגנות שבחוק.

אני משער, שהכוונה להוראת נוהל של מנהל בתי המשפט (ראי דוגמה בכתובת שלמטה), אך את ההוראה עצמה לא איתרתי.

בכל אופן, מותר לפרסם פסק דין, אלא אם הפרסום נאסר בצו שופט או בחוק, או שהדיון נערך בדלתיים סגורות, ובית המשפט לא התיר את הפרסום (ראי סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]).



http://elyon1.court.gov.il/heb/haba/menahel/doc/11504811.pdf

הוא לאדם אחד לפחות זולת הנפגע, לצורך תביעה אזרחית (סעיפים 2 ו- 7 לחוק איסור לשון הרע).

לצורך תביעה פלילית (לרבות קובלנה פרטית) הפרסום צריך להיות בכוונה לפגוע ולשני אנשים לפחות זולת הנפגע (סעיפים 6 ו- 8 לחוק).

עם זאת, למפרסם לשון הרע עשויה לעמוד אחת או יותר מההגנות שבחוק, למשל, שהפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי (סעיף 14 לחוק), או שהפרסום נעשה בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק.



האם להשיב על מכתב ההתראה?

אני, כעיקרון, איני מייעץ.

פרסום בווטסאפ עלול להוות לשון הרע כהגדרתו בחוק, ככל שהפרסום מכוון לא רק לנפגע עצמו, אלא לאדם נוסף לפחות חוץ ממנו.



במקרה המתואר - מכיוון שנחשפו לפרסום 10 חברים, המדובר בפרסום לשון הרע.



יש לבחון את תוכן הפרסום כדי להשיב האם מדובר בדברים המהווים לשון הרע, והאם עומדת לך אחת מההגנות שבחוק.



השאלה האם להשיב על מכתב ההתראה היא עניין טקטי הנתון לשיקול דעתו של עורך הדין המייצג, וכל מקרה לגופו.



בברכה,

עו"ד שלומי וינברג,

מנהל פורום לשון הרע

משום שמי שהוא רמאי או שקרן לדעתך אינו בהכרח רמאי או שקרן לדעת אחרים.

אך השאלה, אם חלה הגנת תום הלב על מי שנקט ביטויים אלה כלפי אחר, תיבחן בכל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו. אם הביטויים סבירים נוכח העובדות שהוכחו, ההגנה תחול (ראה סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע).

אין לי נתונים סטטיסטיים, אך ראה, למשל, פסק הדין ב- ת"א [שלום, ת"א] 170104-09, חתוקה נגד רצון , שבו פסק השופט דן מור לתובעת 12,500 ש"ח ועוד 7,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בשל הדברים הבאים שאמר הנתבע לבעלה:

"אשתך זונה, שרמוטה, כולם מכירים אותה... בגלל השרמוטה הזאת גם אתה הפסדת 60,000 דולר מערך הדירה".

קודם כל, אתה מביא דברים בתוך מירכאות, כאילו הם ציטוט מחוק או מתקנה, בלי להבהיר מהיכן בדיוק הם לקוחים, במה מדובר, ומה הקשר ביניהם ללשון הרע (נושא הפורום הזה).

אני מניח, שציטטת את הדברים מתוך מאמר או הרצאה או תשובה בפורום כלשהו, והם תמצית תקנה 11(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), הקובעת:

"עותר רשאי, בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצא לו כתב התשובה של משיב, לדרוש ממנו בכתב מידע או מסמכים (בתקנה זו - פרטים נוספים) לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק, הנזכרים בכתב התשובה או הנוגעים להם".

ואכן, לפי נוסח התקנה, רשות העותר לדרוש פרטים נוספים מותנית בכך שהומצא לו כתב תשובה, כמוסבר שם בתקנה 7(6) ו- 10, ולא תגובה מקדמית לפי תקנה 7(1) או כתב תגובה לפי תקנה 7(5). וההבדל הוא, שכתב תשובה חייב לכלול את כל הפרטים המצוינים בתקנה 10, לרבות סעיפי החוק שעליהם מבוססת התשובה ועמדת המשיב לגבי הסעד המבוקש בעתירה, והוא צריך להיות מאומת בתצהיר.

עניין ציבורי - חשיבות ציבורית, משהו שהוא מעניינו של הציבור, שזכות הציבור לדעת, למשל, נאום ראש הממשלה, פסיקת בית המשפט, החלטת ועדת החוץ והביטחון או מצבו הרפואי של הרב הראשי.



שירות ציבורי - שירות הניתן לציבור בכלל או לציבורים מסוימים, למשל, גני ילדים, בתי ספר, בתי חולים, חשמל, טלפון, אינטרנט, תחבורה, ספרייה, בית קפה וכדומה.

אך לא כל גידוף.

תלוי בנסיבות, בהקשר המסוים, בחומרת הגידוף ובמשמעו בעיני אדם סביר.

על-פי הפסיקה, גידופים שכיחים אין בהם פגיעה של ממש, והכרה גורפת בגידופים כבלשון הרע תציף את בית המשפט בתביעות בעילה זו (ראה, למשל, רע"א 10520/03, בן גביר נגד דנקנר, וספרו של אורי שנהר "דיני לשון הרע" הנזכר שם).

את המסקנות מהאמור למקרה שלך אתה יכול להסיק בעצמך.

אפשר להגיש קובלנה פלילית בשל תלונה כוזבת שהוגשה בכוונה לפגוע, כמשתמע מסעיף 6, 15(8) ו- 16 לחוק איסור לשון הרע.

סיכויים?

קטונתי מלהעריך, אך אולי תוכל להקיש מאלה:

ת"א [שלום, ת"א] 170258-09, אוחיון נגד בר חיים;

ת"א [שלום, י-ם] 018135/00, יזדי נגד שידלוב.

והוא הדין לגבי דברים הקשורים לדיון בעקיפין, אלה שנכתבו בכתבי הטענות, בתצהירים, במכתבים הנוגעים למשפט וכדומה. כך לפי סעיף סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, כפי שפורש בהרחבה בפסיקה.

ראה תקנות 49 - 90 לתקנות סדר הדין האזרחי, ושים לב במיוחד לתקנות 71 - 74, 76, 78, 83 - 86, 89 - 90.

למשל, לומר לידיד, שייזהר ביחסיו עם בחורה מסוימת, משום שיש שמועות רציניות שהיא נגועה באיידס, אך היא מסתירה זאת.

1. לאו דווקא. נראה לי מלשון הסעיף, שהתובע מוותר על חלק מהסכום המגיע לו, לטענתו, כדי להפחית את סכום האגרה. ואני מניח, שהתכוונת לכתוב "נאמדים" (ולא "נעמדים"), אבל כך או כך, הניסוח אינו מוצלח לעניות דעתי (צר לי).

2. לדעתי לא; הוכחת נזק במשפט דיבה היא רשות, ולא חובה (אבל בלי הוכחת נזק, סכום התביעה מוגבל).

אמירה כגון: "הלוואי שלא יהיו לך ילדים", כשלעצמה, אינה מגיעה כדי עבירה לדעתי, אך במקרים מסוימים, בהתאם להקשר, היא עשויה להיחשב כעבירה, למשל, אם אפשר להבין ממנה שרמזת, שאתה עצמך תפגע באותה אישה (שזה איום).

לחלופין, אם אמרת את הדברים בנוכחות אדם נוסף, וניתן לפרש את דבריך כרמז, שאותה מנהלת אכן פיטרה אותך משיקולים זרים, אפשר לטעון שזו הוצאת לשון הרע.

בנוסף לכך, אם תחזור לעתים מזומנות על אמירות מסוג זה כלפי אותה גברת, אפשר יהיה לומר שזו הטרדה מאיימת, המצדיקה צו מניעה ("צו הרחקה"). ואם אמרת את הדברים בטלפון או בדוא"ל, הם עשויים להיחשב כהטרדה באמצעות מתקן בזק ("בזק" כהגדרתו בחוק התקשורת (בזק ושידורים), לאמור: תקשורת קווית ואלחוטית, ולאו דווקא חברת "בזק").

מלים מתפרשות על-פי הקשרן ומשמען בעיני אדם סביר. על כן כינוי אדם "נאצי" עשוי, במקרים מסוימים, להתפרש כפשוטו, לאמור: שאותו אדם, לפי הטענה, אימץ לעצמו השקפת עולם נאצית, והוא מסוכן לאנושות; ובמקרים אחרים, שהכוונה היא אך לזאת, שהוא קשוח ואדיש לכאבם של אחרים ("איזה נאצי המפקד הזה").

כך או כך, הביטוי "נאצי", כשהוא מופנה כלפי אדם, יתפרש בדרך כלל כלשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, משום שהוא עלול לבזות את אותו אדם, לעשותו מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע במשלח ידו וכדומה.

אלא מאי?

החוק אינו אוסר לחלוטין לפרסם לשון הרע. למפרסם לשון הרע עשויה לעמוד אחת או יותר מההגנות שבחוק, ואז תידחה התביעה נגדו, למשל, אם פרסם אמת שיש בה עניין ציבורי (סעיף 14 לחוק); או אם פרסם בתום לב את דעתו על מעשיו ואופיו של איש ציבור (סעיף 15(4)).



ראה רע"א 10520/03, איתמר בן-גביר נגד אמנון דנקנר:

http://www.the7eye.org.il/verdicts/50706

בית המשפט לא יצווה לחשוף מקור עיתונאי, אלא במקרים חריגים (ראה תגובתי בכתובת שלמטה), והמקרה שתיארת, על פניו, אינו אחד מהם, אך צו כאמור ממילא אינו נדרש בו, שהרי זהותך, כפי שציינת, ידועה לתובע הפוטנציאלי.

במקרה הנדון, אם הכתב ואתה תיתבעו על לשון הרע, מן הסתם תיטען הטענה, שאתה מסרת את הדברים המשמיצים לכתב, ושניכם תיאלצו להגיב על כך. ולמותר לציין, שעל-פי החוק תהיו חייבים להעיד אמת; על כל פנים, בית המשפט ישקול ויקבע אם העדתם אמת, אם לאו, ויפסוק בהתאם לכך.



http://www.lawforums.co.il/SingleMessage.aspx?MessageID=593480

ואף להרשות לך להגיב עליהם מתא הדוא"ל שלה.

על כן לא תפר שום חוק בעצם שליחת התגובה, אך אתה עשוי לעבור עבירה בתוכן התגובה, אם היא תכלול, למשל, איומים (עבירה לפי חוק העונשין) או קללות (הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי חוק התקשורת (בזק ושידורים)).

1. אכן המדובר בלשון הרע.

2. יש לבחון את הנסיבות וההגנות. ככלל, חזרה על דברי לשון הרע עלולה לעלות כדי לשון הרע.



בברכה,

עו"ד שלומי וינברג,

מנהל פורום לשון הרע

הסיפא עשוייה בנסיבות מסויימות להוות לשון הרע, ובהתאם לקונטקסט של הדברים, והאם יש הפרדה בין "הדעה" לבין "העובדות".



ככלל, הבעה דעה צרכנית מותרת - אולם תלוי בניסוח, ובהקשר.



בברכה,

עו"ד שלומי וינברג,

מנהל פורום לשון הרע

פרסום כתבי טענות מותר ומוגן ע"פ סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק, ומותר לך להסתיר את שמך.



בברכה,

עו"ד שלומי וינברג,

מנהל פורום לשון הרע

1. לשון הרע היא (בתמצית) דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע במשלח ידו וכדומה (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע). מכאן ברור, שכתבי טענות ופסקי דין, בדרך כלל, עמוסים דברי לשון הרע למכביר. אלא מאי?

2. לפי סעיף 13(5) לחוק, כפי שפורש בהרחבה בפסיקה, פרסום במסגרת הליך משפטי, לרבות בכתבי הטענות, בתצהירים ובכל התכתובת הנוגעת להליך לא יהווה עילה למשפט. אבל:

3. פרסום כתב טענות בעיתון או באתר אינטרנט אינו פרסום שבמסגרת ההליך. על כן, לדעתי, החסינות לפי סעיף 13(5) אינה חלה עליו. לעומת זאת:

4. על פרסום כתב טענות בעיתון או באתר אינטרנט עשוי להגן סעיף אחר של החוק, למשל, סעיף 13(7), המתיר "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21", משמע: אין די בכך, שהדין וחשבון יהיה נכון, אלא הוא צריך להיות גם הוגן, ולדוגמה: פרסום חד-צדדי של כתב התביעה, תוך התעלמות מכתב ההגנה, או (אם כתב ההגנה טרם הוגש), בלי שהתבקשה תגובת הנתבע, עשוי להיחשב כפרסום שאינו הוגן. לחלופין:

5. המפרסם כתב טענות בעיתון או באתר אינטרנט יכול להישען על ההגנה לפי סעיף 14, שהפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי, אך אז עליו להוכיח את שני הרכיבים; או על אחת החלופות של סעיף 15, למשל: שהפרסום נעשה בתום לב כדי להגן על עניין אישי כשר שלו או של הקוראים. אך ברי שאין תום לב בפרסום חד-צדדי של דברי לשון הרע, שהוצאו מהקשרם במתכוון.

6. למען הגילוי הנאות, לפני שנתיים ניתנה החלטה (שאינה תקדים מחייב) של השופטת רחל ערקובי, מבית משפט השלום בתל-אביב, התומכת דווקא בעמדה של קודמיי בשרשור זה (ת"א 3634-02-11, בנק מזרחי טפחות נגד הכשרת היישוב ביטוחים). על החלטה זו מתחה עורכת הדין רחל דואני-קיל ביקורת, במאמר שפורסם באתר לשכת עורכי הדין, וגם אני סבור כמותה, שההחלטה האמורה, בכל הכבוד, שגויה:



http://www.israelbar.org.il/article_inner.asp?pgId=129140&catId=287



7. יומיים לאחר שניתנה אותה החלטה נשאלה בפורום זה שאלה דומה לזו שנשאלה כאן, ובדיון שנערך אז הבאתי דוגמאות נוספות לפרסומים שאינם הוגנים לדעתי (בלי שידעתי על ההחלטה הנ"ל):



http://www.lawforums.co.il/SingleMessage.aspx?MessageID=593493



הערת אגב: חבל שהעיצוב החדש של האתר, הנאה כשלעצמו, מחק את תווי סוף הפיסקה מההודעות שבארכיון וביטל בהן את החלוקה לפסקאות (כבר דיווחתי על כך להנהלת האתר).

1. זכותך להתלונן במשטרה נגד הדודה על פרסום לשון הרע, בהנחה שנעשה בכוונה לפגוע (עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע) ועל הטרדה באמצעות מתקן בזק (עבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים)); אולם סביר להניח, שהמשטרה תימנע מלחקור מהעדר עניין ציבורי בתלונה.

2. אפשרויות חלופיות: לפנות לבית המשפט באחת או יותר מאלה -

(א) בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת ("צו הרחקה" בלשון הדיבור) לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת;

(ב) תביעה אזרחית לפיצוי על פרסום לשון הרע ועל הטרדה, לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 2(1) ו- 4 לחוק הגנת הפרטיות;

(ג) קובלנה פלילית על פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע ועל פגיעה בפרטיות במזיד לפי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 2(1) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות יחד עם סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] וסעיף 12 לתוספת השנייה לחוק).

3. למרות האמור, הביאי בחשבון שאת עלולה להפסיד בהליכים משפטיים ואף להתחייב בתשלום הוצאות לדודתך, אם בית המשפט לא ישתכנע שטענותייך נכונות או אם יגיע למסקנה, שעומדת לדודתך אחת או יותר מההגנות שבחוק (למשל, שפרסמה את הדברים בתום לב כדי להגן על עניין אישי כשר שלה או של מי שהפרסום הופנה אליו).

כדי להסיר ספק: אין בתשובתי זו עצה או המלצה לנהוג כך או אחרת.