פורום בתי דין רבניים

ניתן לבקש מביה"ד 1. להביאו לדיון הבא בצו הבאה. 2. לפסוק כנגדו הוצאות משפט.

בית הדין יבחן מה קדם, איזו מרידה קדמה ובעצם מי הגורם.
יכול להיות שבית יתרשם ששניכם מורדים ואזי יפסוק בהתאם וכו'.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם בן שנולד מאם פונדקאים שאיננה יהודיה, נחשב ליהודי. רוב הפוסקים סוברים שאיננו יהודי.

ראשית יכול להיות שהיא לא הגישה תביעה למזונות אישה כי באמת לא מגיע לה, למשל, אישה שהינה עובדת איננה זכאית למזונות. ולכן יכול להיות שהיא לא רצתה להוציא הוצאות משפטיות מיותרות.
לגבי התלונות שווא, זה אכן יכול להוות עילת גירושין.
כלפי ההלכה שאדם יכול לגרש ע"י שליח, ההלכה איננה מיושמת היום, כיון שיש חרם הרבנים בעניין הזה, כל נושא הנישואין והגירושין חייבים להיות מוסדרים ע"י הרבנות בלבד.

שאלה זו נחלקת לשניים :
א. האם הפונדקאית, יהודיה, שאז רוב השיטות סוברות שהבן יהודי "פטר רחם".
ב. שהאם הפונדקאית איננה יהודיה, שאז רוב הדעות שהבן אינו יהודי .
בכל מקרה, מחמת המחלוקת את האם הפונדקאית או תורמת הביציות איננה יהודית נוהגים לבצע גיור לחומרה.
גם נוהגים שלא לשאת את האחים גם של התורמת וגם של הפונדקאית.

שלום לך,

אישה מפסידה את כתובתה כאשר הינה "מורדת". גם בהפסד כתובה יש רמות, יש הפסד של תוספת כתובה יש הפסד של הכתובה עצמה.
לפי הנתונים שציינת, אין מקום להפסד כתובה. זה שאת הולכת שלא בצניעות זו אינה עילה להפסד כתובה בגלל שכך נישאת הוא זה שחזר בתשובה והוא הבעייתי ולא את.

זכותו של כל אדם לדרוש את סיום הנישואין ואין בתי המשפט ובתי הדין מוסמכים להיכנס לשיקולים האישיים של האדם.בתי הדין הרבניים מעניקים משקל רב לדרישה של אחד או אחת מבני הזוג להביא לתהליך של שלום בית. זו מדיניות מבורכת שנועדה למנוע הליכי גירושין על רקע סכסוכים זמניים. עם זאת, הליכים של שלום בית מתאימים במקום שמי שדורש אותו דורש זאת בתום לב ויש תוחלת לבקשה, או לפחות סיכוי סביר. אם הבקשה מוגשת ממניעים כלכליים או מחוסר תום לב - דינה להידחות.העובדה שחל ריחוק בניכם כבני זוג עם השנים אינה לכשעצמה סיבה לדחות על הסף בקשה לשלום בית ואולם אם היוזמה הייתה של הצד המתנגד כעת לגירושין ואם אין כנות בבקשה לשלום בית - אזי, שוב, דין הבקשה להידחות.מוטב להיעזר בעורך דין או אדם מנוסה וחכם אחר, מפני שאם אמשיך לייעץ לך איך מתגברים על מכשולים שונים עלול להיות בכך פגם אתי קשה. בהצלחה.

מניעת יחסי אישות ללא כל סיבה היא אכן עילת גירושין, אולם השאלה היא האם קדם לכך עילה כל שהיא מצידו של האשה.
בנוסף לכך, עליך לדעת שישנם פעמים שגם ללא עילות גירושין בית הדין פוסק כי על הצדדים להתגרש מסיבות שונות אך אינו יכול לחייבו לכך נפק"מ לחיוב כתובה.


מומלץ לקחת ייעוץ מקצועי.


שבת שלום

ראשית על הבקשות להיות בכתב (עם חותמת התקבל) וכך ע"פ החוק הרבנות צריכה להמציא לך את המסמך תוך 30 יום.
אם אין הייתי ממליץ לפנות לבית הדין ולטעון כי המסך לא קיים במערכת ואי לכך את רוצה לקבל היתר ג"כ ללא המסמך הנ"ל אם לאו לפנות לבית המשפט ואתה זכאי ג"כ לפיצויים בגין עיקוב הנישואין שלך.

ראשית אתה מניח הנחה ומקשה קושיה, אך ההנחה שאתה מציב כאילו אין חיוב הוצאות כלל, הינה מוטעת.
תביעה שהיא לשם קינטור או שנבעה מתרמית, שמחייבים את התובע בהוצאות, במשפט העברי ישנו חילוק ברור בין לבין תביעה שנבעה מתום לב, שבה התובע פטור מהוצאות משפט.
גם במקרה שהתובע ביטל את תביעתו לשם תועלת משפטית בתביעה נוספת בבית משפט אזרחי, יחייב בית הדין את התובע בהוצאות.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף לא:) קובעת כי המתחייב בדין אינו משלם את ההוצאות של הצד שכנגד, משום שאחרת לא היתה שייכת שאלת 'יוציא מנה על מנה' (יוציא מאה ₪ בכדי לקבל מאה ₪). וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן יד סעיף ה).

אך אם התביעה נעשתה שלא בתום לב, דהיינו שהתביעה היתה במרמה, וכן אם הנתבע כפר בשקר, חייב הרמאי לשאת בהוצאות. וכן כתב בישועות ישראל.

וכן הרא"ש (בב"ק פרק י סימן ו) כותב, שלמרות שאין חיוב לשלם הוצאות משפט, אבל אם הנתבע סירב לרדת לדין, והוצרך התובע להוציא הוצאות כדי להעמידו לדין, חייב הנתבע לשלם לתובע את ההוצאות. וראייתו היא מכך שכאשר הנתבע מסרב לרדת לדין, והוצרכו לכתוב עליו 'פתיחה', משלם הנתבע את שכר הסופר.
לעומת זאת, הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תתקמ) כותב, שאם הנתבע סירב לרדת לדין, והתובע נאלץ לתבוע את הנתבע בערכאות של גויים, ושם הוצרך להוצאות, אין הנתבע חייב לשלם את ההוצאות. ורק ב'פתיחה' הוא דין מיוחד, שבית דין מחייבים את הנתבע, על שסירב לבוא לפניהם.
שתי הדעות הובאו בשו"ע (שם). הגר"א (אות כט) מסביר, שמחלוקת הרא"ש והרשב"א היא, שלדעת הרשב"א, הוצאות שמוציא צד אחד לצורך המשפט, אע"פ שנגרמו בעטיו של הצד השני, אינן אלא גרמא, ולכן אפילו שהצד השני אשם בהוצאות אלו, כגון שסירב לרדת לדין והוצרך הצד השני לכופו, אין זה אלא גרמא, ופטור, וחיוב ההוצאות במסרב הוא רק מטעם זילותא דבי דינא. ואילו הרא"ש סובר, שהוצאות אלו הן בגדר גרמי, ולכן במסרב, שהרי הוא כמזיק במזיד, חיוב ההוצאות הוא מדין מזיק בגרמי.
הרמ"א (חו"מ שם) פוסק: מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.
ונחלקו האחרונים בטעם החיוב. הגר"א (אות לא) כותב שטעם החיוב ב'לך ואני אבוא אחריך' הוא כחיובו של מסרב לרדת לדין, אבל סיים את דבריו בצ"ע. הטעם לספקו של הגר"א הוא, שיש לומר שטעם החיוב אינו מדין גרמי, אלא מדין ערב. דהיינו, שהיות וצד אחד הוציא הוצאות על פי הבטחתו של הצד השני, שיבוא אחריו, הרי זה חייב מדין ערב, ככל ערב, שהמלוה מוציא מעות על פיו.
ויש הבדל בין שני ההסברים. שאם החיוב הוא מדין "גרמי" (גורם להיזק), פטור הצד שהתחייב אם לא היה יכול לבוא מחמת אונס, ככל גרמי שפטור באונס. אבל אם חיובו הוא מדין ערב, חייב אע"פ שנאנס ולא היה יכול לבוא.
טעם נוסף לחיוב מבואר מדברי נתיבות המשפט (סימן רלב ביאורים אות י):
...ומזה נראה לפענ"ד, דאם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למקום אחר דחייב ראובן להחזיר לו החפץ על הוצאותיו דהרי מזיק בידים הוא... ועוד, דלא גרע מלך ואני אבוא אחריך דחייב להחזיר ההוצאות כמבואר לעיל בסימן י"ד סעיף ה' בהגה"ה. ודוקא כשנתכוין לגזול לעצמו והוליכו למקום אחר אינו צריך להוליכו אחריו כשלא נשבע, מטעם תקנת השבים כמ"ש הסמ"ע בסימן (שפ"ז) [שס"ז] ס"ק ב' ע"ש, אבל מזיק בעלמא חייב, דלא מצינו שעשו תקנה למזיק.
וכן נראה בלוה שהיה דר עם המלוה במקום אחד ולוה ממנו מעות, ואח"כ עקר הלוה מקום דירתו למקום אחר שמחוייב לשלם דמי הלואתו למקום שלוה ממנו על הוצאותיו, שבגרמת היזק כי האי חייב. ודוקא כשהמלוה עקר דירתו פטור דהמלוה הזיק עצמו, אבל כשהלוה עקר חייב. ואף שהלוה לא נתכוין להזיק מ"מ נראה דחייב, כמו הכא אף שהלוקח לא נתכוין להזיק ומ"מ חייב, דהוצאה היזק ממון גמור הוא ולאו גורם הוא...
נתיבות המשפט כותב, שאם אדם הלוה לחברו, והלוה עבר דירה למקום אחר חייב הלוה לשלם למלוה גם את הוצאות הדרך שהוציא לצורך הגביה, מטעם שהרי הוא כמזיק בידים, וחייב אע"פ שהלוה לא התכוון להזיק כלל.
על כל פנים, היות ורוב הפוסקים הבינו שהדין שכותב הרמ"א, שצד שהבטיח לצד השני שיבוא אחריו לדין ולא בא חייב לשלם לו כל הוצאותיו, הוא מדין גרמי, יש לפטור את המתחייב אם לא בא מחמת אונס.

הלבוש (חו"מ סימן יד) כותב, שגם את שכר המליצים חייב המסרב לשלם. וכן יש ללמוד מדברי המחבר (שם):
ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים...
וטוענים, היינו שכר המליצים.
כלל זה כוחו יפה גם ביחס לדין 'צא ואני אבוא אחריך'. אין לומר, שההתחייבות של הצד שהציע לבוא לדיון היא רק כלפי בעל הדבר עצמו, ולא כלפי בא כוחו, משום שרשאי להביא בא כח, וגם המנהג בכך.
לגבי הוצאות נסיעה, גם הן נכללות בגדר הוצאות, כמבואר בדברי הרא"ש (שו"ת כלל קז סימן ו).
הפסדים של התובע מחמת ביטול מלאכתו אינם נכללים בגדר הוצאות, על פי הדין של המבטל כיסו של חברו שפטור (שו"ע חו"מ סימן רצב ש"ך ס"ק טו).

שלום לך,
המשפט העברי איננו מכיר כלל בממסד הנישואין של החד מיניים. מלבד זאת שלא קיימת כלל מערכת נישואין כזו, היא הינה אף איסור חמור.
המשפט הישראלי, מכיר חלקית בממסד הנישואין הזה בשני צורות א. בנישואין אזרחיים, יצויין שברוב המדינות לא קיים ממסד נישואין כזה. ב. ידועים בציבור.

כפי שציינת מבחינה הלכתית עליך לפנות בתחילה לבית הדין בתביעה. והיה והנתבע לא ירצה לבא לדין, ביה"ד יתן לך אישור לפניה לבית המשפט.
לאחר קבלת האישור בעניין הצ'ק, פנה ישירות להוצאה לפעול אם הנתבע יתנגד אזי יעבור הדיון לבית המשפט.
לחילופין אתה יכול לפנות לבית המשפט בתביעה בסדר דין מקוצר לתבוע את החוזה והצ'ק יחד. אולם לא תקבל הוצאות משפט מכיון שיש לך את האופציה לפנות ישירות להוצל"פ.

בכל מקרה שאין לבעל עילת גירושין או שעילות הגירושין נובעות ממנו, אם הוא רוצה לגרשה הוא מחוייב לשלם לה את כתובתה.
בנוסף לכך כתובה מוגזמת יש דעות הסוברים שאין לחייב על פיה.
בכל מקרה אם הנושא נוגע אליך מומלץ להתייעץ עם טוען רבני בעניין זה.

ע"פ התקנות - תקנה קי"ג לתקנות הדיון, ביה"ד מחוייב ליתן את החלטתו מיד כשנתברר לו פס"ד וזאת בכדי למנוע עינוי דין. ואם הדין עדיין לא מבורר לו לאחר 60 יום עליו לדווח על כך לנשיב ביה"ד הגדול.

אולם, יש לציין שבפרקטיקה אין הדבר כן. ופעמים שתתקבלנה החלטות לאחר פרק זמן ממושך.

תקנה ק"א ו-ק"ב לתקנות הדיון עוסקות באי הופעת בעלי דין.
אתה צודק שבעיקרון בתי הדין יכולים לתת פס"ד כאשר צד לא מופיע, בפרקטיקה (במציאות) תלוי אם אתה התובע או הנתבע, וכן תלו אם מדובר בתביעת מזונות או בתביעה אחרת.

ראשית אני רוצה לציין שגם אם אחד מבני הזוג הוא יהודי , ביחוד הבעל, ניתן לתבוע לחיל עליו את הדין האישי (העברי) פס"ד המנחה בעניין הזה הוא פס"ד סולומון.
אך במקרה הנוכחי ששני בני הזוג יהודים, אין כל ספק שיהיה ניתן לתבוע מזונות ע"פ הדין האישי

בנוגע לשאלת הגיור, העיקרון שני בני הזוג הינם האפוטרופוסים של הילדים ומחוייבים לקבל כל החלטה במשותף. אולם, כאן ניתן לטעון כי בעצם היותו של האב יהודי זו היא הסכמה אוטומטית בעניין זה.

אביבה שלום,

בסוגיית מזונות הילדים ישנו הבדל בין המשפט הישראלי/ האנגלי, לבין הדין העברי.
ע"פ החוק הישראלי, (תיקון דיני משפחה -מזונות) ישנו שוויון בנשיאת הנטל בין הבעל לאישה, יש לבדוק את רמת ההכנסה של כל אחד מבני הזוג ולפי פרמטרים אלו לקבוע.
בניגוד לכך, הדין העברי קובע, כי חובת האב לזון את ילדיו (וזה משתנה לפי הגילאים) חובה זו הינה האבסולוטית ואינה קשורה לרמת ההכנסה של האישה.
א"כ לפי איזה דין נלך?
החוק קובע כי בנושא מזונות הילדים יש ללכת לפי הדין האישי, קרי- כל אדם לפי דתו, יהודי - הדין העברי מוסלמי - השרעי וכו'
ודוק- הדין חלוק בחובת הטלת הנטל האם הינה שוויונית או לא, אך היא אינה חולקת על זכותו של הילד לקבל את מזונותיו.
ולכן, כאשר ילד מתגייר והאב נותר בדתו הקודמת, לא ניתן להחיל עליו חובות שאינם חלק מהדין האישי שלו, כפי שהובהר לעיל' הדין אינו חולק לגבי זכותו של הילד למזונות, אלא בשאלת "מי חייב?" .

שני שלום.

הנושא שאת מעלה הינו נושא מעניין, וזאת לאור הגישות השונות בין במשפט העברי לישראלי בנושא השליח / המסייע / המשדל לדבר עבירה.
כידוע ע"פ המשפט הישראלי, המשדל המסייע ושליח לדבר עבירה הינם שותפים לעברה ונוטלים עונש כמבצעים לכל דבר ועניין. בתנאי שמתקיים יסודות העבירה כמובן.

אולם, במשפט הישראלי אין הדבר כן, הגמ' בקידושין ( דף מב) מסיקה שלמרות שבדבר מצווה הכלל הוא "שלוחו של אדם כמותו" אך אם אדם שולח שליח שיעבור עבירה אין שליח לדבר עבירה, משום ש"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים"... בביאור הדבר נחלקו המפרשים סמ"ע, (חו"מ, סימן קפב, ס"ק ב )ביאר, שהכוונה היא אם הקב"ה מצווה עליך לא לבצע דבר מסויים ובא אדם ואומר לך לבצע זאת, ודאי שעליך לשמוע לקב"ה מאשר לאותו אדם. אולם הש"ך (חו"מ, סימן שמח, ס"ק ו) מבאר שמוסד השליחות הוא חידוש שחידשה התורה, ובלעדיו לא היה אפשר לעשות פעולה משפטית אלא באופן אישי. ומאחר שמדובר בחידוש, אין לכלול בו אלא פעולות הדומות לאלה שדיברה בהן התורה, כלומר פעולות שעיקרן היתר דווקא, כגון קידושין וגירושין.
גישתו של הסמ"ע קשה מכיון שישנם שלשה איסורים יוצאי דופן: מעילה, שליחות יד וטביחה ומכירה, בהן יש ריבוי מיוחד בפסוקים שאדם חייב גם אם עשה את המעשה על ידי שלוחו. ולפי גישתו של הסמ"ע מדוע ישנו הבדל בין האיסורים?

ישנה מח' נוספת המובאת בראשונים מהו תוכן הכלל 'אין שליח לדבר עבירה'. האם גם בדבר עבירה השליחות חלה ומעשה השליח מתייחס למשלח, ורק האחריות על העונש מוטלת על השליח כי "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", או שכיון שאיו שאין שליח לדבר עבירה אז השליחות כלל אינה חלה, ומעשה השליח כלל אינו מיוחס למשלח.

המעיין במאמרו של אהרון ברק (חוק השליחות, ירושלים תשנ"ו, פסקה 213) ימצא כי הוא משלב בין המשפט העברי לישראלי על אף הניגודיות לכאורה, ומבאר כי גם במשפט הישראלי, אין שליח בדבר עבירה, וכי חוק השליחות, אינו חל אלא על פעולות שהן במסגרת הדין. חוק השליחות בא לאפשר לאדם להרחיב את תחום פעילותו המשפטית. לעומת זאת, מטרת הדינים המטילים אחריות בגין פעולות אסורות הפוכה, למנוע את האדם מלבצע פעולות אלה, אם על ידי הענשתו אם על ידי חיובו לשלם פיצוי לניזוק. אמנם החוק מכיר במושג "אחריות שילוחית", אך לא מכוח חוק השליחות, שהרי לפי חוק השליחות השלוח יוצא מן התמונה, ואילו האחריות השילוחית נוספת על אחריותו האישית של השלוח. נמצא שעל פעולות שהן בניגוד לדין, אין להחיל את עקרונות חוק השליחות, ומי שעושה פעולה משפטית מנוגדת לדין באמצעות שלוח, אין לפעולתו תוקף כלפי השולח ואינה משנה את מצבו המשפטי, להוציא האחריות הפלילית או הנזיקית שחוקים אחרים עשויים להטיל עליו.

העילות לפסילת דיין די דומות, דיין יכול לפסול את עצמו מלדון במקרה של קירבה דעה קדומה או נגיעה בדבר. בכדי לבקש לפסול דיין מלדון, צריכות להיות מהותיות, כגון הדיין נוגע בדבר, קרוב, משוחד וכדומה.
בכל מקרה גם אם קבלת החלטה שהדיין לא מנע את עצמו מלישב בדין אתה יכול לערער על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול.
עיין בתקנות הדיינים. ובשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים. (בסימנים הראשונים)

אהרון שלום,

הנידון שאתה מעלה, תלוי מאוד בשאלה מה הכוונך כאשר אתה מציין שראובן איפשר ליורש למכור את הנכס.
האם הוא נתן את הסכמתו המפורשת? האם הוא רק שתק?
אם הוא נתן את הסכמתו המפורשת, אז אנו נכנסים לשאלת "מקח טעות". ואם הוא רק שתק, אז ישנה אפשרות לטעון שבכלל לא חל המקח.

ישנה בעיה בבית הדין הגדול, חסרים שם הרכבים והוועדה למינוי דיינים אינה מתפקדת. אכן בעיה קשה.