|
| שלום רב, בחודשים האחרונים נגרם לי עוול פעם אחר פעם עקב אמצעי התחבורה הציבורית השונים. איני מבינה מספיק במשפטים, ואני לא יודעת בוודאות נגד מי אמורה להתנהל התביעה או באיזה אופן; על כן אשמח לעזרתכם. מה שידוע לי בוודאות הוא שאלו עוולות שוודאי נגרמות גם לאחרים ועל כן איני מוכנה להמשיך עליהן לסדר היום, ואני מוכנה גם לשלם כספית ונפשית את מה שנדרש כדי שמי שצריך לתת דין וחשבון ייתן אותו. חשוב לציין שיש לי נכות על רקע נפשי (100% בתקופה שקרו כל המקרים), וזה השפיע פעם אחר פעם. בעקבות הנכות הנפשית שלי התפתחה גם נכות נשימתית, גם התקפים כאלו סבלתי בגלל התחבורה הציבורית. לא השתמשתי בתעודת הנכה שלי מעולם עבור עקיפה, חניה וכד', אך כאשר אפילו אני הגעתי לדוחק נפשי שבו נאלצתי לציין את קיום הנכות - התעלמו לחלוטין. אלו הנושאים בגינם אני מעוניינת לתבוע, ולמטה יש פירוט חלקי של המקרים שהובילו לכך:
א) איחורים - בעד התשלום לרכבת ולחברות האוטובוסים אמורים לקבל שירות מסוים. הן קווי האוטובוס והן הרכבת מאחרים בלי סוף, כמעט תמיד בלי הודעה מוקדמת.
ב) צפיפות - שוב, בתמורה לתשלום אמורים להיות תנאים מינימליים בנסיעה. אם פשוטו כמשמעו אין מקום לזוז, לא סופקו התנאים המינימליים.
ג) "אשליית" הערעור - הן ברכבת ישראל, הן באגד, והן במשרד התחבורה עצמו לא מאפשרים ערעור אמיתי כנדרש בחוק. רכבת ישראל מאפשרים ערעור לטובת פיצוי בנסיעות בלבד על אף איחורים מוגזמים לחלוטין, אגד לא מגיבים כלל הרבה פעמים, ולמשרד התחבורה יש תשובה כתובה מראש, אותה שלחו שוב ושוב ללא שינוי גם כאשר שלחתי ערעורים מפורטים. באף אחד מהמקרים לא קיבלתי יחס לתוכן הערעור.
ד) זריקת אחריות - בתגובה לערעורי התגובה המוכנה מראש הייתה שלפי סעיף-כך-וכך בחוק-מספר-עצום האחריות לבדיקת תיקוף מתאים היא על הנוסע. אני אדם עם השכלה ממוצעת, ואין לי ספק שעל אותה טעות שאני עשיתי מרוויחים כסף לא הוגן מעוד רבים.
ה) אטימות - קווי התחבורה הציבורית יכולים לאחר ולהיות צפופים עד כדי כך שאנשים ממתינים לקו הבא כי אין מקום, אך מהנוסע נדרשת התנהלות נטולת פגמים. אם הסברתי שהייתה טעות כנה, ובוודאות הייתה זו טעות כנה, אפשר להתעלם מטענותיי כי הכל חייב להיות "לפי החוק" (מלבד לחוקים והתחייבויות שהם אמורים לעמוד בהם). מתוך הבנה של המקרים אני בטוחה שעורך דין יוכל לנסח את הסעיפים הרבה יותר טוב: המקרה הראשון היה לפני כשלושה חודשים: עקב הפגנת נכים תוך כדי נסיעה ברכבת גיליתי (בהפתעה, כמו רבים נוספים) שהרכבת תעצור בנתניה ולא תמשיך לתל אביב, ומשם יש להמשיך באוטובוסים. רכבת ישראל לא דאגה לאוטובוסים חלופיים, כך שהקווים הרגילים היו עמוסים עד אפס מקום, ושלושה אוטובוסים יצאו לפני שהצלחתי לעלות על אחד. גם תוך כדי הנסיעה באוטובוס היה כל כך צפוף שלא יכולתי לנשום ונכנסתי להתקף חרדה. בנוסף לכך איחרתי בשעה וארבעים ליעד.
כאשר תיארתי את המקרה ודרשתי פיצוי, קיבלתי שני כרטיסי נסיעה הלוך-חזור לתל אביב, למרות שהתעקשתי שאני כמעט ולא עושה את המסלול הזה, בטח שלא הלוך חזור, ושזה לא מפצה באמת על עלות האוטובוס והאיחור. המקרה השני היה לפני כחודשיים. עליתי על קו אוטובוס בחיפה שיעדו הקריות. עליתי ונתתי לנהג את הרב קו כנהוג והתיישבתי. תחנה אחת לפני התחנה האחרונה עלה פקח שביקש לראות את הרב קו שלי, אותו הושטתי עם חיוך - לא היה לי צל של מושג שמשהו לא תקין. רק כאשר שמתי לב שהוא מתעכב עם הנהג נגשתי אליו ושאלתי לפשר העיכוב. מסתבר שתקפתי עבור נסיעה בתוך חיפה ולא לקריות. הסברתי שזו הייתה טעות תמימה, הסברתי לו שקנס של 100 שקלים על טעות בגלל פער של ארבעה שקלים אינה סבירה, הסברתי גם שמאה שקלים זה כל מה שאני חוסכת בתור נכה רק לאחר נסיעה בשווי 300 שקלים בתחבורה ציבורית, הסברתי שבנסיעה במטרונית (אמצעי תחבורה בחיפה בו הנוסע מתקף במכשיר בעצמו) אני תמיד בוחרת את היעד המתאים, הסברתי שבאמת לא ידעתי ולא יכולתי לדעת כי זה לא תיקוף עצמי, הסברתי שאני מעולם לא נמנעת מאחריות.
שום דבר לא שינה את החלטתו.
לאחר מכן שלחתי ערעורים. במשך חודשיים שלחתי ערעור פעם בשבועיים וקיבלתי את אותה תשובה כתובה מראש. כל פעם מחדש התחננתי לתגובה שמתייחסת לתוכן שכתבתי, כי התגובה ש"האחריות על הנוסע" לא מקובלת בעיניי, שכן זה לא משהו שדואגים שהציבור ידע, ולעומת זאת מאוד פשוט להגדיר לנהג כשהוא זה שמתקף לשאול במידה ויש כמה אופציות למחיר.
הכל ללא הועיל. נדרשו ממני הרבה יותר כוחות בכדי לערער שוב ושוב ולא לסיים עם התשלום ודי, אך זה עניין עקרוני. לבסוף שילמתי את הקנס, אך לא היה לי ספק שאני לא אתן להם לנצל חוסר ידיעה שלי וודאי של עוד רבים ושהם לא שמעו אותי בפעם האחרונה. המקרה השלישי היה שוב ברכבת ישראל. נסעתי לאשקלון (פעם ראשונה אולי בחיי, שכנראה לא תחזור על עצמה בקרוב, והסברתי להם את זה), ורצתי בכדי להספיק לרכבת איתה אגיע לקריות בזמן לדבר מאוד חשוב עבור הבריאות הן הפיזית והן הנפשית שלי. הגעתי לרכבת, אך התחילו איחורים. הרכבת הגיעה באיחור לתל אביב, ובכדי לא לפספס את ההחלפה החלפתי רציף בריצה תוך כדי התקף חוסר נשימה חמור. אך הרכבת איחרה בכל זאת, ביותר מארבעים דקות, ותוך כדי שהאיחור הולך ומתארך הייתה צפיפות כל כך נוראית שאני (שישבתי על המדרגות) לא יכולתי לזוז כי התיק של האדם שלידי מעל הראש שלי, ובאמת אין אופציה גם עבורו לזוז, כך שכולם תקועים, והצפיפות הזו נמשכה כמה עשרות דקות. פספסתי את מה שכל כך התאמצתי להגיע בזמן עבורו, חטפתי התקף נשימה פיזי והתקף חרדה נפשי.
כאשר ניסיתי להגיש בקשה לפיצוי דרך האתר שלהם שלחתי שוב ושוב את הטופס אך לא קיבלתי תגובה, רק כשהתקשרתי אמרו לי שאמורים לקבל אישור לבקשה במייל. הסברתי שאני לא מקבלת, והתגובה הייתה: "תשלחי שוב ושוב עד שתקבלי, אין לי איך לעזור לך". לבסוף אחרי עשרות ניסיונות זה עבד, ופרטתי בבקשה לפיצוי את כל הרשום לעיל, וציינתי במפורש שאני לא מוכנה לקבל פיצוי בדמות כרטיסי נסיעה, משום שאני במכוון ממעטת להשתמש ברכבת ישראל, ומשום שאין לי שום עיסוק באשקלון.
הפלא ופלא... קיבלתי פיצוי בשווי שני כרטיסי נסיעה הלוך חזור לאשקלון. למה עוד אפשר לצפות? הסבל שנגרם בעקבות התחבורה הציבורית לרבים הוא בלתי נסבל, סבל שאני חווה עכשיו ביתר שאת בגלל הנכות, אך אני רואה אנשים סובלים ממנו כל הזמן, גם אנשים ללא נכות. קנסות לא צודקים, תשלום מופקע בשביל שירות לקוי, זריקת אחריות - כל הדברים האלו הם דברים שממשיכים לקרות כי המערכת גדולה ואטומה מדי ולאף אחד אין את הכוח לצאת כנגדה. אנא הסבירו לי כיצד אוכל להפוך את הנושא לתביעה ממשית. כל סכום שצריך להשקיע אני מוכנה להשקיע.
תודה מראש,
מיכל.
|