|
| שלום רב,
יש לי מקרה נוסף. מעט יותר מורכב.
העובדות: בית מגורים בו שוכנו דיירים בשנות ה-50 (עולים חדשים דאז, ניצולי שואה). הבית הוא בית ערבי נטוש, בבעלות קק"ל (בגלגולים קודמים היה בבעלות ר"פ). הנכס מנוהל ע"י עמידר.
לכאורה נהגו בהם כל השנים כדיירים מוגנים (הם מורשים לגור בבית עד סוף חייהם, ומשלמים דמי שכירות חודשיים נמוכים לעמידר), אך אין חוזה או מסמך אחר שמגדיר אותם ככאלה. ישנו חוזה מ1959, התקף לשנתיים, שכותרתו "חוזה שכירות" (כלומר רגיל).
אינני יודעת (או מוצאת תיעוד לכך) אם שולמו דמי מפתח או תשלום דומה אחר.
בסוף שנות ה-90, עקב חקיקת חוק הדיור הציבורי, הגישו הדיירים בקשה לרכוש את הבית (בית ולא דירה), בהתאם לדרגת ההנחה המקנה להם החוק, כדיירי עמידר כל השנים.
כמובן שהרשויות סירבו לבקשה זו.
איך בכל זאת ניתן להצדיק את הבקשה לרכישה במסגרת חוק הדיור הציבורי?
תודה מראש,
|