כוונה לשלול תרופה לעוולה

1. משהוטלה חובה בחיקוק, הפרתה עשויה להיות עבירה פלילית, עוולה (עילה לתביעה אזרחית) או גם זו וגם זו, בהתאם למה שמוגדר באותו חיקוק.
2. הפרת חובה חקוקה, גם אם לא הוגדרה כעוולה בחיקוק שדן בה, עדיין עשויה להיחשב ככזו, והנפגע ממנה יכול להיפרע מהמפר באמצעות תביעה אזרחית, אם מתקיימים כל התנאים שבסעיף 63 לפקודת הנזיקין:
(א) הנתבע הפר חובה, הקבועה בחיקוק כלשהו (למעט פקודה הנזיקין עצמה);
(ב) החובה שהופרה נועדה לטובתו או להגנתו של התובע;
(ג) ההפרה גרמה נזק לתובע;
(ד) הנזק הוא מהסוג שאליו מכוון החיקוק;
(ה) החיקוק, לפי פירושו הנכון, אינו מכוון לשלול את התרופה הנתבעת. לדוגמה, סעיף 170 לחוק העונשין, שכותרתו: "עלבון דת", קובע:
"ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו - מאסר שלוש שנים".
עכשיו, נניח שנתפס אדם, שחיבל בספרי הקודש, בבית כנסת או במסגד. האדם הזה צפוי לעמוד לדין על העבירה, שעונשה, כאמור, עד שלוש שנות מאסר. אבל -
האם העבירה הזו גם מקנה זכות לכל אדם שנעלב ממנה לתבוע פיצוי מהעבריין? זה סביר?
דומה שפירוש הגיוני ונכון של הסעיף מוביל למסקנה, שהמחוקק התכוון לשלול את הזכות לתבוע פיצוי בגין העלבון (להבדיל מהנזק לרכוש), משום שמדובר בפגיעה בציבור, ולא באנשים מסוימים. אפשר לאשש פירוש זה בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, המונע אפשרות להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פלילית עקב פרסום לשון הרע על ציבור, ומתנה הגשת כתב אישום בשל הפרסום (אם נעשה בכוונה לפגוע) בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.