|
| אדם הורשע כי השאיר את מפתחות רכבו ברכב, וחברתו החליטה לנהוג ברכב ונהרגה בתאונת דרכים. אני שואלת מה זה השטויות האלה? איפה האחריות של החברה? אני אישית בהלם מההחלטה הלא הגיונית, עם כל הכבוד לשופט.
תקציר ההחלטה:
תד (חי') 30895/05 מדינת ישראל נ' עידן גולדברג (תעבורה; א' סלאמה; 04.05.2008) - 29 עמ'
מיני-רציו:
עונשין – עבירות – גרימת מוות ברשלנות
תעבורה – עבירות – גרימת מוות בנהיגה רשלנית
עונשין – קשר סיבתי – ניתוקו
עונשין – הגנות – הגנה מן הצדק
תיק זה עניינו אירוע טראגי שבו מצאה את מותה המנוחה לאחר שהיתה מעורבת בתאונת דרכים, עת נהגה ברכב אשר בחזקת אביו של הנאשם. לנאשם מיוחסת אחריות לגרימת מותה של המנוחה מאחר והתיר לה לנהוג ברכב, מבלי שהיתה בעלת רשיון נהיגה כדין, ומאחר ולא נקט בכל האמצעים למנוע ממנה נהיגה כאמור. לנאשם מיוחסות עבירה של גרימת מוות ברשלנות והרשאה לשאינו מורשה לנהוג.
ביהמ'ש לתעבורה הרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו:
שילובם של סעיף 64 לפקודת התעבורה וסעיפים 304 ו-21 לחוק העונשין מספק את היסודות לעבירה של גרימת מוות ברשלנות והם: מעשה או מחדל רשלני הגורם למותו של אדם, כאשר היסוד הנפשי מבטא מצב נפשי של היעדר מודעות בפועל לטיב המעשה, לנסיבות או לתוצאות המעשה, מקום בו 'אדם מן היישוב' יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע להם והכל תוך כדי שימוש ברכב. היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה זו מסתפק בהוכחת קיומה של אי צפיית הסיכון לחיי אדם או לשלמות גופו, מקום שאדם מן היישוב היה צופה ומונע את מימושו של אותו סיכון.
טענתו הראשונה של הנאשם היא כי ההרשאה למנוחה לנהוג היתה אך ורק ברכב המשפחה. גרסה זו נדחתה ע'י ביהמ'ש. גם אם תאומץ גרסת הנאשם במלואה, עדיין היה על הנאשם לצפות כי המנוחה תנהג ברכב לאחר שהשאיר אותה בתוכו ביחד עם המפתחות ועלה לביתו. חובת הצפיות בכגון דא אינה מצומצמת לרכב ספציפי, לאור נסיון העבר וההרשאה הבלתי מוגבלת למנוחה לנהוג ברכב המשפחה עד לרמת הגולן איתו ובלעדיו!! בכל הנוגע למישור הפלילי בו עסקינן, חובת הזהירות הקבועה בהוראות הסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, נותרה אחד המקורות המרכזיים ל'חובת הזהירות' שאי קיומה, עומד בבסיסה של ה'התנהגות' האסורה במישור הפלילי; כאשר לעניינה של חובה זו חלה, בעיקרון, ההלכה הפסוקה המתייחסת לעוולת הרשלנות במישור האזרחי.
מכונית מטבעה הינה 'דבר מסוכן', אשר בעל השליטה בו אמור לחזות כי יכול ובעצם הפקדת הרכב בידי מי שאינו מיומן ומוכשר להשתמש בו, יש כדי להביא לגרימת הנזק. מכאן חובת הזהירות המושגית בכל הנוגע להשארת המפתחות בתוך הרכב. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית. בנסיבות העניין, על הנאשם לצפות כי בהשארתו את מפתחות הרכב בתוכו, עלולה המנוחה ששהתה ברכב, בהיעדרו, ליטול לידיה את הרכב, לנסוע מהמקום וכתוצאה מכך לגרום לתאונה. משלא נקט כל אמצעי זהירות למנוע זאת, הפר את חובת הזהירות הנדרשת ממנו. הנאשם גם לא עשה די ולא נקט בפעולות מתאימות כדי להחזיר את הרכב או לחלופין להפסיק את נהיגת המנוחה.
לגבי קיומו של קשר סיבתי עובדתי, ברור כי פעולת השארת המפתחות ברכב הנה בבחינת סיבה בלעדיה אין להשתלשלות האירועים שסופה קרות התאונה ומות המנוחה. אשר לקיומו של קשר סיבתי משפטי. לטענת הנאשם, התנהגות המנוחה עולה כדי רשלנות רבתי המנתקת את הקשר הסיבתי. טענה זו דינה להידחות. לא ניתן לומר כי פעולתה הלא איכפתית או הרצונית של המנוחה (נהיגה מופרזת) היתה מהסוג שלא ניתן היה לחזותו מראש. לטענת הנאשם, המנוחה היתה מיומנת בנהיגה ולכן לא חלה עליו החובה לצפות את מותה כתוצאה מתאונה. אין לקבל טענה זו. הגורם החוקי המוסמך לקבוע האם פלוני כשיר ומיומן לנהיגה הוא רשות הרישוי. בענייננו, למנוחה מעולם לא היה רישיון נהיגה, ומכאן חוסר כשירותה ומיומנותה. טענה נוספת של הנאשם מתייחסת לרשלנות גורמי העירייה או חברת חשמל באי הזזת עמוד החשמל ממקומו או מיגונו דבר המהווה גורם זר מתערב. גם טענה זו דינה להידחות. קיומם של סיכונים סביבתיים בכביש הם בגדר הדברים שעל הנאשם לצפות, ומשכך אינם בבחינת גורם זר מתערב.
*הערת מערכת: לקריאה נוספת אודות משפט תעבורה.
|