|
| 1. תלונה על אדם היא לשון הרע
כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור
לשון הרע, משום שפרסומה
עלול להשפיל את אותו אדם, לעשותו
מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע
במשלח ידו וכדומה. אבל:
2. סעיף 15 לחוק
מגן על מי שפרסם לשון הרע בתום לב בנסיבות
מסוימות, ובין היתר,
על מי שהגיש תלונה לאדם או
לרשות המוסמכים לבדוק אותה (סעיף
15(8)). על כן:
3. מי שנתבע בטענה, שהגיש
תלונת שווא למשטרה, אינו
חייב להוכיח את אשמת התובע, אך
עליו לשכנע, שהגיש את תלונתו
בתום לב.
4. בהתאם לסעיף 16(א)
לחוק, הנתבע
יוחזק (ייחשב) כתם
לב, אם יוכיח, כי
הפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף
15 (לענייננו, שהתלונה
הוגשה לרשות המוסמכת לחקור אותה,
כלומר למשטרה), וכי
הפרסום לא חרג מהסביר באותן נסיבות.
5. בהתאם לסעיף 16(ב)
לחוק יפריך התובע את חזקת תום
לבו של הנתבע (כשהיא קיימת),
אם יוכיח, כי
הנתבע שיקר ביודעין או מתוך רשלנות (בלי
לבדוק אם הפרסום אמת אם לאו) או
שהתכוון לפגוע בתובע מעבר לסביר (כדי
להסיר ספק: האמור כאן הוא
תמצית הסעיף במלים שלי, ולא
הנוסח המדויק).
6. מי שהגיש תלונת שווא עלול
להיתבע גם על רשלנות לפי פקודת הנזיקין.
7. נפסק, כי "אדם
המתלונן בפני המשטרה על עבירה, שלפי
אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי
להגנת החוק, גם אם מסתבר
כי אמונתו מוטעית היא" (ע"א
788/79, ריימר נגד עיזבון
רייבר), אך גם כי "המוסר
תלונה למשטרה, על-יסוד
חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי
של העובדות, אחראי בנזיקין
לנזק שגרם" (רע"א
1808/03, אגשם נגד רשות הדואר
ואח', שמאזכר גם את ע"א
337/81, בוסקילה נגד מדינת
ישראל).
8. אדם יכול (גם
אם אינו חייב) להוכיח שהוא
לא עשה מעשה בכך שיוכיח, כי
במועד שנעשה המעשה המיוחס לו היה במקום
אחר או עשה מעשה אחר.
9. ראה גם הדיון המקושר מטה.
|