|
| גם לצורך הגנת תום הלב נחוץ ביסוס עובדתי כלשהו. "... המוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם" (ראה רע"א 1808/03, אגשם נ' רשות הדואר ואח', ופסק הדין הקודם הנזכר בו: ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל).
ושים לב, שלפי סעיף 16(ב)(2) לחוק יוכל התובע לסתור את חזקת תום לבך, אם יוכיח, שלא פרסמת אמת וכי לא נקטת אמצעים סבירים להיווכח אם הפרסום אמת, אם לאו.
אולם הפסיקה לא לגמרי אחידה בעניין זה. ראה, למשל, ע"א 310/74 (שיטרית נ' מזרחי), שם אמר השופט (כתוארו אז) שמגר:
"כמובן שייתכנו מקרים בהם שוללת חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה, שהוכחה כבר כמוטעית, את טענת תום-הלב, וזאת אף אם מופנית התלונה רק למשטרה, אך תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, המופקדת על-פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה, כי בשל שימוש זה בזכותו הטבעית של אזרח להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה. זהו הגיונם של הדברים, האמורים בסעיף 15(8) לחוק הנ"ל וישימים הם גם למקרה שבפנינו.
"זאת ועוד, מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למשטרה? הרי אין להעלות על הדעת, כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש, כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה הפנייה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר, ואין להלין עליה".
השופט שמגר נדרש שוב לנושא וחזר על עיקרי דבריו אלה ב-ע"א 788/79 (ריימר), והשופט (כתוארו אז) ברק הוסיף שם וחיזק:
"סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם אם הפרסום נעשה בתום לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת על כן למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום לב (ע"א 310/74 פד"י ל', 1, 389).
"בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור.
"נראה לי כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה, שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".
|