|
| 1. חרם הוא דבר שפרסומו עלול
להשפיל אדם, לעשותו
מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע
במשלח ידו וכדומה. על
כן לא ייתכן ספק, שחרם
הוא לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק
איסור לשון הרע, אבל -
2. חרם שהטיל בית דין -
בין אם זה בית דין רבני
רשמי, הסבור כי הוא
מוסמך לכך (ועל כך יש
חולקים), ובין אם בית
דין פרטי, השופט לפי
דין תורה והשואב את סמכותו מההסכם שבין
הצדדים בהתאם לחוק הבוררות - חרם
כזה חסין מתביעת דיבה, כמו
פסק דין של בית משפט, בהתאם
לסעיף 13(5) לחוק. עם
זאת -
3. חרם, שהטיל
בית דין רבני שלא כדין, עשוי
להיחשב כפעולה מינהלית, המטילה
אחריות על המדינה, אם
התרשלה במניעת מעשה כזה או בהקטנת הנזק
שגרם (ראה ע"א
[מחוזי, ת"א]
56740-10-13, עו"ד
רפאל שטוב ואחרים נגד הדיין אברהם צבי
שינפלד ואחרים).
4. חרם שהוטל שלא במסגרת
הליך שיפוטי או מעין שיפוטי, כגון
חרם צרכנים על מוצר מסוים, עדיין
יכול להיות מוגן בסעיפי חוק אחרים,
למשל, שהפרסומים
השליליים על היצרן הם אמת שיש בה עניין
ציבורי (סעיף 14 לחוק
איסור לשון הרע), או
שהחרם הוכרז בתום לב, כדי
להגן על עניין אישי כשר של הצרכנים (סעיף
15(3) לחוק).
5. חוק אחר, חדש
יחסית, המכונה בקיצור:
"חוק החרם" (בשמו
המלא: חוק למניעת פגיעה
במדינת ישראל באמצעות חרם), קובע,
כי "המפרסם
ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת
ישראל, ועל פי תוכנה של
הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות
סבירה שהקריאה תביא להטלת החרם,
והמפרסם מודע לאפשרות
כאמור, עושה עולה אזרחית
והוראות פקודת הנזיקין [נוסח
חדש] יחולו עליו"
(סעיף 2(א)),
וחרם על מדינת ישראל מוגדר
שם: "הימנעות במתכוון
מקשר כלכלי, תרבותי או
אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק
מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד
ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה,
שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה
כלכלית, תרבותית או
אקדמית" (סעיף 1).
|