|
| בית משפט לעניני משפחה ירושליםבתאריך: 28/12/2009 תמ"ש 20964/02 בפני: 1. כב' השופט/ת בן ציון גרינברגר תובעים: 1. פלונית - נגד - נתבעים: 1. אלמוני ב"כ תובעים: 1. עו"ד הקר אילן ב"כ נתבעים: 1. עו"ד מאיר שכטר פסק-דין 1. בפניי תביעה שהגישה האשה נגד בעלה לשעבר, בה עותרת לבית המשפט לפסק דין הצהרתי בו ייקבע כי אין לנתבע זכויות כלשהן (או, לחלופין, פחות ממחצית) בנכסים ובזכויות שצברה משך שנות הנישואין ועד למועד הקובע. בקשה זו מתבססת על הוראות סעיף 8ב' לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, בו נקבע כי על אף "ברירת המחדל" שבסעיף 5 לחוק, לפיו זכאי כל בן זוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג ברי-איזון במועד הקובע, רשאי בית המשפט לקבוע לפי שיקול דעתו שאיזון שווי הנכסים יבוצע לפי יחס שונה, אם ראה כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. 2. לטענת התובעת, נסיבות מיוחדות אכן מתקיימות במקרה דנן, מאחר שלטענתה לא תרם הנתבע תרומה משמעותית כלשהי משך כל שנות הנישואים לתפקוד התא המשפחתי בכלל, ולצבירת הנכסים והזכויות שצברה האשה במקום עבודתה, בפרט. 3. בני הזוג היו נשואים משך 22 שנה, מ... 1983 ועד שהתגרשו בשנת 2005. עובר לגירושין (בחודש אוקטובר 2002), הגישה האשה שתי תביעות, תביעת מזונות (תמש 20960/02) ותביעה רכושית (תמ"ש 20961/02). בפסק הדין שניתן בשתי התביעות ביום 10.3.05 נקבע, בין היתר, כי בהתאם להוראות חוק יחסי ממון כפי שהיו אז בתוקף, לא ניתן לבצע איזון משאבים בפועל, מאחר שבני הזוג טרם התגרשו במועד הגשת התביעה הרכושית ומתן פסק הדין; ועל כן, ניתנו הוראות רק לביצוע פירוק שיתוף בנכסים שהיו רשומים על שם שני הצדדים, מכוח הדין הכללי בלבד. כתוצאה ממתן פסק דין זה, דירת המגורים של בני הזוג נמכרה, והתמורה חולקה ביניהם שווה בשווה. 4. כאמור, בני הזוג התגרשו בנובמבר 2005, ובעקבות כך הוגשה התביעה הנוכחית (ויצויין כי גם התביעה החדשה הוגשה עוד לפני כניסתו לתוקף של תיקון החוק (תיקון מס' 4) המאפשר היום הגשת תביעה לאיזון משאבים גם לפני פקיעת הנישואין, בהתקיים התנאים לכך המפורטים בחוק). 5. עוד יצוין כי בנוסף לעתירת האשה לפסק דין הצהרתי באשר לרכושה וזכויותיה, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום מחצית מכל החובות שהיו קיימים במועד הקובע, כולל החזר של כל התשלומים שביצעה בפרעון חובות אלה לאחר המועד האמור, וקביעת העקרון כי הנתבע נושא באחריות עבור מחצית של מכלול אותם חובות. 6. במסגרת ההליכים שנתקיימו בתיק זה הודיעו ב"כ הצדדים כי מוסכם עליהם שייקבע כי התאריך 6.10.02, שהוא מועד הגשת התביעות הקודמות המפורטות לעיל, הוא יהיה המועד הקובע לצורך איזון המשאבים; וכך אני קובע בזה. 7. כאמור, עמדת התובעת מתבססת בעיקר על הטענה שמשך כל שנות נישואיהם של בני הזוג, לא תרם הנתבע תרומה משמעותית כלשהי לכלכלת התא המשפחתי ולניהולו השוטף. לטענתה, הנתבע לא התמיד אף פעם בעבודה סדירה, ומשך תקופות ארוכות אף לא עבד כלל, כשמאחורי זה עמדה התעקשות עקרונית שלא לקבל עבודה ש"מתחת" לרמתו ככלכלן בכיר. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבע לא תרם גם בעזרה בבית בכל תחום שהוא משך שנות הנישואין, ולא הושיט כל עזרה של ממש בגידול הילדים, כולל שיעורי בית, או בקניות, נקיון, כביסה, בישול וניהול משק הבית באופן כללי, והעדיף להשחית את זמנו לריק, ובין היתר - בגלישה באינטרנט, צפייה בטלויזיה, שיחות טלפון עד השעות המאוחרות של הלילה ואף בבגידות; בו בעת שהאשה השקיעה את מלוא מרצה וזמנה בעבודתה בבנק ישראל במשרה מלאה ואף מעבר לכך. אומנם, האשה מאשרת שהנתבע ניהל את חשבון הבנק של בני הזוג, ביצע תיקונים בבית, ואף עסק בפיקוח וביצוע של עבודות הקשורות להשלמת הבניה של דירתם החדשה שרכשו ב...; ברם, מדובר לטענתה בתרומה שולית ולא משמעותית, ובודאי שאין לה ערך בהתחשב בהיקף הרכוש והזכויות שצברה האשה באותה תקופה ואשר לגביהן ידרוש הנתבע את המחצית לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון. 8. להגנתו טוען הנתבע את הטענות דלהלן: א. בתקופה הרלוונטית, עבד הנתבע מרבית הזמן, ולמעשה התפרסה תקופת האבטלה על פני שליש בלבד מהתקופה שבין הנישואין לבין המועד הקובע; וגם בתקופת האבטלה שולמו לנתבע דמי אבטלה, וכספים אלה נתרמו לקופת המשפחה. ב. משך כשנתיים האחרונות שלפני המועד הקובע העבירה אמו סכומים רבים לזוג, ויש להתחשב בסכומים אלה כתרומה ממנו לכלכלת המשפחה. ג. בתקופת בניית הדירה החדשה של בני הזוג ב..., אכן פעל הנתבע רבות בכל הקשור לפיקוח וביצוע הבניה, כולל רכישת חומרים וביצוע עצמאי של עבודות רבות, ומאמציו אלה הביאו חסכון ניכר לזוג, אשר אף הוא זכאי להיחשב כתרומה כלכלית מצידו לכלכלת התא המשפחתי. ד. הנתבע מכחיש מכל וכל את טענת האשה כאילו שלא הושיט כל עזרה לניהול השוטף של משק הבית, ולטענתו, עשה רבות בתוך הבית, כולל גם טיפול בילדים, עד כדי שמאמציו אלה אפשרו לאשה לשהות במקום עבודתה שעות רבות, לצאת להשתלמויות ולקורסים, וכדומה, וגם לכך יש משמעות כלכלית שיש לקחת בחשבון. ה. כמו כן מכחיש הנתבע שבגד באשתו משך תקופות ממושכות, ולטענתו, התחיל לחפש יחסים עם נשים אחרות רק לקראת הפירוד הסופי, כשכבר היה ברור שבני הזוג הולכים להיפרד. דיון 9. בביצוע איזון המשאבים הסמיך המחוקק את בית המשפט בסעיף 8(2) לחוק להפחית מחלקו של בן זוג מתחת למחצית, אם ראה שקיימות "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". ואולם, סתם המחוקק ולא פרש, והשאיר לשיקול דעתו של בית המשפט לפתח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות אשר תצדקנה את השימוש בסמכות הזו. בהתחשב ב"דומיננטיות של הגישה הנורמטיבית הממוקדת במאמץ המשותף של הצדדים [שעמדה] בעיצובו המקורי של חוק יחסי ממון" (פרופ' ש. ליפשיץ, " יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון ", חוקים א' 2009, 7 - 97, בעמ' 12), ובהתחשב בהקשר שבו ניתן לבית המשפט שיקול דעת זה, ניתן להסיק כי על בית המשפט לשאוף לעשיית צדק כלכלי בחלוקת משאבי הזוג, וכי בתיקון לחוק העניק המחוקק לבית המשפט הסמכות האקוויטבילית לסטות מחלוקה שווה כשנסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי לא יהיה זה צודק מבחינה כלכלית לבצע את איזון המשאבים שווה בשווה. כבר העיר על כך המלומד פרופ' רוזן-צבי ז"ל בספרו, יחסי ממון בין בני זוג (עמ' 354), באומרו את הדברים הבאים: לכאורה אין החוק קובע שום תנאים מוקדמים לקביעת זכות האיזון. לא משך הנישואין, לא מידת התרומה של כל אחד מבני הזוג בחיי המשפחה ולא אורח חיי הנישואין בין בני הזוג (כולל: סכסוכים מתמידים ביניהם) מהווים שיקולים כלשהם לקביעת זכויותיו של בן הזוג מכוח החוק. האם יש להתחשב בנסיבות כאלה כנסיבות מיוחדות לצורך השימוש בסמכות שיקול הדעת של בית המשפט? יש לאבחן נסיבות כאלה ממקרים אחרים של התנהגות בני הזוג הנוגעת למילוי חובותיהם במסגרת הנישואין, ובמיוחד מילוי חובותיהם הכלכליות. האחרונים חייבים, לדעתנו, לשמש אמת מידה להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט וכבר העלינו אפשרות זו במקרה של פער משמעותי בין מאמצי בני הזוג למען המשפחה. וכמו כן (בעמ' 357): ... אין החוק חייב לדבוק לא בנורמות השאובות מדיני הגירושין ולא בעקרונות הדין הדתי הנוגע ליחסי הרכוש בין בני זוג... אשמתו של אחד מבני הזוג ביצירת הקרע ביחסים אינה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ואינה משפיעה על איזון המשאבים. לעומת זאת, התנהגותם של בני הזוג, ובעיקר זו הנוגעת למילוי חובותיהם הכלכליים, עשויה לשמש לסיבה מיוחדת הבאה בגידרו של סעיף 8 לחוק ומאפשרת את הפעלת הסמכויות המיוחדות לשיקול דעתו של בית המשפט. (ההדגשות הן שלי - ב.ג.) ודוק: אין המדובר בבדיקת ה"אשמה" לפירוד ולקריסת התא המשפחתי, וככלל ניתן לומר כי למעט מקרים קיצוניים במיוחד, כגון אלימות או התעללות נמשכת וכדומה, אין לשיקולים כאלה כל אחיזה בלקסיקון של חוק יחסי ממון, והזכות לחלוקה שווה של מסת האיזון אינה מושפעת לרעה מהתנהגותו של צד זה או אחר גם אם ניתן היה לקבוע כי התנהגות זו (בגידה , למשל) היא הגורם הישיר לפירוד ולגירושים (רעיון ה- "no-fault"). מאידך גיסא, החוק כולו מבוסס על ההנחה של "המאמץ המשותף", קרי, שמגיע לכל בן זוג מחצית מן הרכוש הכולל של המשפחה מאחר שכל בן זוג תורם את חלקו ואמור לעמוד בציפיות הכלליות הנוצרות מעצם הנישואין, שכל אחד, כשותף מלא, יתרום לפי יכולתו לקידום המשפחה בכל התחומים, ובמיוחד בתחום הכלכלי; בין אם ישירות, בהכנסות שמרוויח מעבודתו, ובין אם בעקיפין, ביצירת סביבה תומכת בבית, בטיפולו ובטיפוחו, בטיפול בילדים, וכדומה. שונה המצב כשבן זוג אחד אינו תורם לתא המשפחתי ואינו עומד בציפיות האמורות, תוך שמאמץ לעצמו גישה של התנערות מאחריותו לתרום ממאמציו לכלכלת המשפחה (וכמובן, מדובר במקרה שהתנהגות זו עומדת בסתירה לציפיות ולדרישות של בן הזוג השני, ולא במקרה שהזוגיות התבססה מלכתחילה על הסכמה כלשהי שבן הזוג לא יידרש לתרום ממאמציו לתא המשפחתי). במקרה כזה, הרציו שעליו בנוי החוק אינו מתקיים, ומסיבה זו העניק המחוקק לבית המשפט את הסמכות לסטות מחלוקה שוויונית במקרים שאכן קיימות נסיבות כאלה. 10. מדברים אלה ניתן ללמוד שאם אכן כדברי התובעת לא תרם הנתבע תרומה של ממש בפן הכלכלי של חיי המשפחה, וכי לא רק שהתובעת לא הסכימה לכך משך שנות הנישואים אלא שדרשה ללא הועיל כי ימצא לעצמו מקור פרנסה כלשהו, גם אם לא בתחומים המועדפים עליו מפאת השכלתו וכישוריו, כי אז ניתנת לבית המשפט הסמכות לסטות מביצוע איזון שווה של משאבי בני הזוג ולהעניק לו פחות ממחצית. נשאלת אם כן השאלה, האם צודקת התובעת בטענתה שבמקרה שבפנינו לא תרם הנתבע תרומה משמעותית ולא עמד בציפיות המוטלות עליו כבן זוג, עד כדי שמדובר ב"אשמה כלכלית" המצדיקה סטייה מחלוקה שווה. להלן אבדוק את פרטי הטענות בתחומים השונים. 11. הנתבע אינו חולק בעובדה שמשך תקופות משמעותיות לא עבד. אילו היה מדובר במקרה שבן הזוג משקיע מאמצים סבירים למציאת עבודה, ולא מצליח, נדמה כי זכותו לחלקו באיזון המשאבים לא הייתה נפגעת, כל עוד שהתנהגותו עמדה בסטנדרטים של תום לב. לפעמים לא יצליח בן הזוג למצוא עבודה למרות שמשקיע את כל המאמצים, ואין בהכרח לזקוף זאת לחובתו. ברם, בפסק הדין הקודם שניתן בתביעת המזונות קבע בית המשפט כי "הנתבע לא הצליח להעלות בפניי הסבר כלשהו לעובדת היותו מובטל, פרט לכך שלא היה מוכן לקבל עבודה אשר לדעתו אינה הולמת את מקצועו ומעמדו" (סעיף 54 לפסק הדין בתמש 20960/02). על בסיס מסקנה זו נקבע בפסק הדין האמור כי כושר השתכרותו של הנתבע גבוה יותר מהכנסתו בפועל, וחיובו במזונות אף התבסס על כושר ההשתכרות הגבוה. טוען ב"כ הנתבע כי לאחר שחוייב במזונות על בסיס כושר השתכרות גבוהה, אין הצדקה לטעון בתביעה הנוכחית טענה הפוכה, שהנתבע אינו מכניס וכי על כן גם אינו זכאי להתחלק בנכסי התובעת. טענה זו בטעות יסודה: קביעת כושר ההשתכרות בתביעת מזונות מתייחסת לחובתו השוטפת מיום פסק הדין ואילך לצאת לעבודה ולהתפרנס באופן המממש את כושרו המלא, ולשלם מזונות בהתאם; ופסק הדין מתבסס על ההנחה כי אכן חובתו לעשות כן, וכי שיעור חיובו במזונות ייקבע על ההנחה כי אכן כך יעשה. ודוק: חובתו כנ"ל תחול גם אם לא יעשה כן בפועל, מאחר שכך היה צריך לעשות. מאידך, בתביעה הנוכחית מתבסס בית המשפט על ההסטוריה של תפקודו של הנתבע בתחום זה בעבר, שהרי "הצדק הכלכלי" אשר אמור בית המשפט לממש צופה פני עבר, ויתבסס על התנהגותו של הנתבע משך אותה תקופה שבה צברה התובעת את רכושה; ומאחר שבאותה תקופה טוענת התובעת שהנתבע לא מימש את הפוטנציאל שלו כאיש מקצוע, לא תרם לצבירת רכוש או נכסים כלשהם כפי שיכול היה לעשות אילו עבד בעבודה מסודרת, שם היה צובר אף הוא קרנות פנסיה, קרנות השתלמות, ביטוח מנהלים וכדומה, ואף לא תרם לניהול הבית, אין כל סתירה בין הקביעה שבתיק המזונות לבין הטענה המועלית בתיק זה, והקביעה האמורה שבפסק דין המזונות מבססת את טענת התובעת שהנתבע אכן לא פעל בצורה סבירה בתחום הכלכלי/התעסוקתי. 12. לתצהיר עדותו צירף הנתבע טבלה בה מציין את התקופות בהן עבד, ואת התקופות בהן למד או שהיה מובטל. התובעת מכחישה את פרטי הטבלה, ולטענתה, תקופות האבטלה ארוכות יותר מאלו המצוינות בה. תמוהה העובדה שבטבלה שהוציא מתחת ידו לא השכיל הנתבע לצרף אסמכתאות או תימוכין אובייקטיביים מהן ניתן היה ללמוד על תקופות תעסוקתו, כדוגמת טפסי 106, תלושי שכר, מאזנים או דוחות אחרים, ובנסיבות אלו לא ניתן לקבל את טענותיו בנושא זה כעובדות מוצקות. אני מסיק שבין שליש למחצית משנות הנישואין לא הכניס הנתבע כספים כלשהם מעבודה שוטפת לקופת המשפחה. 13. כמו כן, בכל הקשור לטענת הנתבע שהזרים כספים לתא המשפחתי באמצעות אמו, אשר לטענתו תרמה מספר רב של תשלומים משך כשנתיים, טוענת התובעת שאמו של הנתבע מיעטה לצאת מביתה עקב מצבה הבריאותי הלקוי והנתבע נהג לעשות לה קניות ולבצע עבורה תשלומים שונים, ולשם כך קיבל ממנה כספים אשר הפקיד לחשבונו; כך שהעובדה שהאם העבירה כספים לידי הנתבע, ואף כי הנתבע אכן הפקיד את הסכומים האלה לחשבון המשפחה, אינה מוכיחה שהכספים ניתנו לצרכי המשפחה, אלא כיסו את ההוצאות שהוציא הנתבע עבורה. גם בנושא זה הגיש הנתבע טבלה שהכין בעצמו, לה צירף מספר מצומצם של תדפיסי בנק של האם, בהם מופיעים שיקים בסכומים שונים שהוציאה; ברם, אין בתדפיסים אלה כל הוכחה לכך שהשיקים אכן הופקדו לחשבון של הזוג, ובכל מקרה מדובר בתדפיסים בהם מופיעים שישה שיקים בלבד ולא מספר הרב של תשלומים חודשיים שמציין הנתבע בטבלה שהגיש. גם כאן, איפוא, נשארת טענתו של הנתבע ללא הוכחות משכנעות כלשהן. מעבר לכל האמור, יש גם לציין כי אף לגרסתו של הנתבע מדובר בתקופה יחסית קצרה, של השנים 2000 - 2002 בלבד. 14. בנושא הטיפול בבית ובילדים, מכחישה התובעת גם כאן את היקף התרומה הנטענת על ידי הנתבע. בנושא זה שמענו גם את עדותו של ..., בנם של בני הזוג. לפי דברי הבן, תרומתו של האב לטיפוח וגידול הילדים היתה מצומצמת ביותר, ובאה לידי ביטוי בעיקר בתיקונים בבית (הבן סיפר על כמה פרויקטים של צבע בבית שביצע האב כל כמה שנים) ובהסעות של הילדים לבית הספר, לחוגים, לרופא וכדומה. מאידך גיסא, היתה זו האם, והאם בלבד, אשר התייצבה לאסיפות הורים, שבישלה, שעשתה שיעורי בית עם הילדים, ושעשתה קניות, וההתרשמות הכללית מדברי הבן אינה אלא שתרומתו של האב בתוך הבית פנימה היתה יחסית מינורית. התרשמתי מגרסתו של הבן כגירסה מהימנה ואני מקבלה. 15. כאמור, הנתבע מפנה לתרומתו כי רבה בבניית הדירה ב..., אשר לטענתו הביאה חיסכון משמעותי של עשרות אלפי דולרים, ולכן יש להתייחס לכך כ"שווה ערך" להכנסות מעבודה סדירה. התובעת חולקת על עצם הטענה שהנתבע אכן השקיע מאמצים כה רחבים ובהיקף כה גדול כפי שנטען על ידו. לטענתה, בני הזוג שילמו ממיטב כספם עבור שכרה של מפקחת אשר היתה אחראית לביצוע עבודת הקבלן ולביצוע המפרט הטכני, ובניגוד לטענת הנתבע כי בני הזוג קיבלו את הדירה כמעטפת בלבד, האמת היא שקיבלו דירה בנויה, ולכל היותר השקיע הנתבע בפרטי ה"פיניש" של הדירה, הא ותו לא. הנתבע אומנם הגיש מסמכים שונים המוכיחים את פעילותו בתחומים שונים אבל לאחר ששמעתי את הנתבע ועיינתי במסמכים שצירף, אני מסיק כי אין בהם כדי לבסס את היקף העבודה הנטען, ובודאי שאין בהם כדי לבסס את טענתו כאילו שמעשיו ופעילותו הביאו לחסכון של עשרות אלפי דולרים (בין היתר, מהסיבה הפשוטה שלא הוגשה חוות דעת או ראיה אובייקטיבית אחרת מהן היה ניתן לדעת איזה סכומים היה הזוג חייב להוציא אילולי עבודתו העצמית של הנתבע, על מנת למדוד את היקפו המדויק של החיסכון הנטען). 16. מעבר לבעיות הספציפיות המפורטות לעיל בהוכחת טענות הנתבע באשר להיקף התרומה הנטענת על ידו לכלכלת המשפחה, גם לא ברור - על אף ההדגשה המיוחדת שהשקיע הנתבע בטיעוניו בנושא זה - איך הסכומים שחסך לטענתו משתווים או אף מתקרבים לתרומה השוטפת של התובעת משך למעלה מעשרים שנה עד כדי שיהיה בו כדי לאזן את תרומת האישה ולשמר עבורו את זכותו להתחלק בנכסי האישה שווה בשווה. שיקול זה אף מביא אותי למסקנה שעמדתו של הנתבע לקויה גם עקרונית, ולא רק בנושא הספציפי של סכום זה או אחר, או חיסכון זה או אחר; זאת, מאחר שבן הזוג המתגונן נגד טענה של "אשמה כלכלית", אינו יוצא ידי חובתו באמצעות הוכחת תרומות נקודתיות, כדוגמת החיסכון הנטען בעלויות הבנייה, כשמדובר ב"אשמה" המתפרסת על פני תקופה ארוכה של שנות נישואים רבות, בהן צוברת בת הזוג את זכויותיה ורכושה, בקופות, בקרנות, בתוכניות חיסכון, וכדומה, באופן קונסיסטנטי ומתמשך, בעוד שמנגד הנתבע אינו מפגין, בהתנהגותו השוטפת, היומיומית, כי הינו רואה את עצמו כשותף ב"מפעל" המשפחתי השיתופי. ודוק: הבעייתיות שבעמדתו של הנתבע אינה נובעת מהסקת מסקנה "מוסרית" כלשהי הקשורה לטענת האישה שהנתבע בגדה בה עם נשים אחרות; האשמה העומדת במוקד שיקוליו של בית המשפט אינה זו שתרמה - אולי - לקריסת הנישואין, אלא לזו שהביאה לדיספרופורציה קיצונית בפן הכלכלי, ובנושא זה אין כל רלוונטיות לטענה הנ"ל בנסיבות המקרה שבפניי. 17. על בסיס כל האמור, מסקנתי היא שהנתבע לא הצליח לשכנע בדבר היקף תרומתו לתא המשפחתי, ואף לא הצליח לשכנע כי הוא אכן תרם "מאמץ משותף" שהוא התנאי לזכויות לפי חוק יחסי ממון; ואני נשאר עם ההתרשמות, ברמה של מאזן ההסתברות החל בהליך זה כבכל הליך אזרחי, שטענתה העקרונית של התובעת נכונה, וכי בנסיבות הענין קיימת הצדקה להפחתת חלקו של הנתבע מן המחצית החלה בביצוע איזון משאבים לפי סעיף 5 לחוק. אומנם נאמר במספר פסקי דין בתקופה האחרונה כי על בית המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 8(2) במידה ובמשורה, מאחר ויש בכך כדי לפגוע בזכותו הקניינית של כל בן זוג לקבלת סכום השווה למחצית מערכו של כלל הרכוש שנצבר במשפחה, ועקרונית - המערכת מושתתת על הרעיון של "no fault", כך שאין לחפש אשמה במצב שנוצר כרקע להחלת איזון המשאבים. ברם, המחוקק הוא אשר העניק לבית המשפט את השסתום המיוחד של סעיף 8(2) כאמצעי לכך שיוכל להביא לידי ביטוי שיקולים של "אשמה כלכלית", ועל כן, אין בכך שזכויות קנייניות של הנתבע תיפגענה כדי להרתיע משימוש מושכל בסמכות האמורה, במצבים שבהם הנחת היסוד של החוק - קרי, תרומה משותפת לבניית התא הכלכלי של המשפחה - אינה מתקיימת, עקב העדר מעש משמעותי מצד בן זוג זה או אחר. 18. בנסיבות הענין, אם כן, נחה דעתי שיש להפחית מחלקו של הנתבע באיזון הכולל. עם זאת, אין המדובר במקרה כה קיצוני שיש לשלול מן הנתבע מלקבל חלק כלשהו בנכסים ברי - האיזון כפי שמבקשת התובעת, מאחר שבכל זאת תרם הנתבע, בדרך שלו, בתחומים מסוימים, אם כי מצומצמים לפי ממצאי בית המשפט המפורטים לעיל. בנסיבות העניין, מסקנתי היא שהחלוקה הצודקת בין בני הזוג תעמוד על יחס של 75% לתובעת מול 25% לנתבע, בין בנכסים וזכויות מכל סוג שהוא ובין בחובות בני הזוג נכון למועד הקובע. אני מוציא מכלל זה את ההלוואות שבהן מימנו בני הזוג את רכישת הדירה ב...; מאחר שהדירה נרשמה ע"ש שני בני הזוג, והתמורה שהתקבלה ממכירתה חולקה כבר בין הצדדים שווה בשווה, ישא הנתבע במחצית מחוב זה כפי שהיה קיים במועד הקובע, היינו, ב- 6.10.02, בצירוף ריבית והצמדה בהתאם לתנאי ההלוואות; וככל שהתובעת ביצעה תשלומים על חשבון חובות אלו ממועד הקובע ואילך, ישא הנתבע במחצית התשלומים כפי שבוצעו בפועל, בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק מיום התשלום ואילך. 19. ב"כ הצדדים יתחשבנו ביניהם על בסיס העקרונות שנקבעו לעיל, ובמידה שלא יגיעו לעמק השווה בכל הקשור לביצוע בפועל של איזון המשאבים (אשר לא התבקש בתביעה שבפניי, בה ביקשה התובעת רק פסק דין הצהרתי), כי אז תהיה פתוחה הדרך בפני כל צד להגיש כל תביעה מתאימה כפי שיראה לנכון. 20. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על הנתבע בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום ח' בכסלו, תש"ע (25 בנובמבר 2009) במעמד הצדדים. בן ציון גרינברגר, שופט
|