פסק דין נגדי מופיע בגוגל – האם אפשר לבקש בדיעבד איסור פרסום שם/חיסיון?

שלום רב אלכס,

בעקרון השאלה היא כזו שדורשת ייעוץ פרטני לבחינת נסיבות המקרה לצורך חיווי דעה, ואולם מלכתחילה לא נראה שסיכויה של בקשה כאמור גבוהים. בשורה התחתונה יהיה יעיל יותר לנסות למחוק תוצאות מגוגל ולחסות את פסק הדין או את שמך.

בקשה לאיסור פרסום שם או לאנונימיזציה של פסק דין אזרחי שכבר פורסם, גם אם הוא מופיע בתוצאות חיפוש ופוגע בעסקים, תידחה לרוב על ידי בית המשפט. עקרון פומביות הדיון הוא בעל מעמד חוקתי, וחריגה ממנו אפשרית רק במקרים חריגים ועל דרך הצמצום, בעיקר לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות. פגיעה בשם הטוב, בפרנסה או אי-נוחות כלכלית אינן נחשבות כשלעצמן לפגיעה חמורה בפרטיות המצדיקה איסור פרסום, במיוחד כאשר הבקשה מוגשת בשיהוי, לאחר שההליך התנהל בדלתיים פתוחות ופסק הדין פורסם.

עקרון פומביות הדיון הוא כלל יסוד בעל מעמד חוקתי בשיטת המשפט הישראלית ובהתאם לעקרון זה בית המשפט ידון בתיקים המתבררים בפניו בפומבי, ופרסום פסקי דין והחלטות, לרבות שמות הנוטלים חלק בהליכים משפטיים, הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

קיימים חריגים המאפשרים לבית המשפט להורות על איסור פרסום (או על דיון בדלתיים סגורות). חריגים אלו מפורשים בצמצום רב ויחסית נדיר.. העילה המרכזית הרלוונטית בהליך אזרחי היא מניעת "פגיעה חמורה בפרטיות"

בית המשפט בוחן בקשות לאיסור פרסום במבחן דו-שלבי:

שלב ראשון: האם איסור הפרסום המבוקש נדרש לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות?

שלב שני: אם התשובה חיובית, בית המשפט ישקול האם יש מקום לאסור את הפרסום, תוך עריכת איזון בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות.

עצם הפגיעה בפרטיותו של בעל דין, בשמו הטוב, או בפרנסתו, כתוצאה מפרסום החלטה שיפוטית, אינה מספיקה כשלעצמה כדי לגבור על עקרון פומביות הדיון. נזקים כלכליים או פגיעה בעיסוק, גם אם הם קשים, אינם עולים בדרך כלל כדי "נזק חמור" או "פגיעה חמורה בפרטיות" הנדרשת בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. מידע כללי בדבר מצב אישי וכלכלי, הרלוונטי לבירור התובענה, אינו נחשב כמידע המצדיק הגבלת פומביות. פגיעה חמורה בפרטיות מתייחסת לרוב לעניינים אינטימיים, משפחתיים או רפואיים.

כאשר פסק הדין כבר פורסם וההליך התנהל בדלתיים פתוחות במשך תקופה ארוכה, בקשה לאיסור פרסום בדיעבד נתקלת בקשיים משמעותיים. שיהוי בהגשת הבקשה מטה את הכף באופן ניכר לטובת פומביות הדיון, והנטל להוכחת פגיעה חמורה בפרטיות הופך לכבד עוד יותר. בתי המשפט רואים בכך ניסיון לשנות מצב עובדתי קיים ולפגוע בעקרון הפומביות לאחר שהמידע כבר נחשף.

בעידן האינטרנט, מידע זמין ונגיש בקלות, ופרסומים עלולים ללוות את בעלי הדין לאורך שנים. עם זאת, נגישות המידע והחשש מפני פרסום באינטרנט כשלעצמם אינם מהווים הצדקה מספקת לאיסור פרסום, ואינם משנים את הכלל הבסיסי לפיו איסור פרסום הוא החריג ולא הכלל.

לאור עקרון פומביות הדיון והפרשנות המצמצמת של החריגים לו, הסיכויים שבקשה לאיסור פרסום שם או לאנונימיזציה של פסק דין אזרחי שכבר פורסם, בשל פגיעה בעסקים, תתקבל, הם נמוכים. פגיעה בשם הטוב או בפרנסה אינה נחשבת כשלעצמה ל"פגיעה חמורה בפרטיות" המצדיקה חריגה מעקרון הפומביות, במיוחד כאשר הבקשה מוגשת בשיהוי.