ההבדל בין זכות המתלונן להביע עמדה לבין זכותו לערר

יוסי יקר, זכותו של נפגע עבירה להביע עמדתו לעניין, עיכוב הליכים, הסדרי טיעון, ועדת שחרורים או בקשת חנינה שונה מזכותו להגיש ערר בגין סגירת התיק נשוא תלונתו.

כשחוק זכויות נפגעי עבירה מדבר על הבעת עמדה- נניח לפני ההגעה להסדר טיעון עם הנאשם, הכוונה היא שהפרקליטות/תביעה לפי העניין ייצרו קשר מיוזמתם עם נפגע העבירה ויבקשו לקבל את עמדתו להסדר הטיעון המתגבש והם אמורים להביא את עמדתו של נפגע העבירה כחלק מהשיקולים שלהם להגעה להסדר הטיעון.

כמתקבלת החלטה  שלא להגיש כתב אישום כנגד חשוד אם משום שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמיד החשוד לדין ( או נקבע כי אין אשמה במעשיו של החשוד )  ואם בשל העדר עניין לציבור להעמיד לדין החשוד - אין כל חובה על הגורמים המחליטים בעניין הסגירה לשמוע את עמדתו של המתלונן בטרם ההחלטה על הסגירה אלא חובתם לפי סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי למסור הודעה למתלונן בכתב אודות ההחלטה לגנוז את התיק בציון הטעם לכך ( חוסר עניין לציבור וכו') וכן במסגרת ההודעה המתלונן מובא למתלונן זכותו להגיש ערר תוך 30 יום על ההחלטה לגנוז התיק.

במקרה הזה המתלונן יכול לפנות בבקשה לצלם את חומר הראיות בתיק בכדי שיוכל להגיש ערר מנומק ומי שיחליט בערר אינו הגורם שסגר את התיק אלא פרקליטות המחוז/ מדינה/ מחלקת העררים לפי העניין- כך שמדובר בזכויות שונות המיושמות באופן שונה לפי העניין- מקווה שהייתי לך לעזר