תגמול השותפים

תגמול השותפים נחשב אחת הסוגיות הבעייתיות והמהותיות ביותר בניהול משרדי עורכי דין. כיצד מעריכים את השותפים? על פי איזה אמות מידה מתגמלים אותם? מהו האיזון הנכון בין ההכרה בביצועים אל מול התרומה לטווח הארוך? ומי, במשרד בו כל השותפים שווים, אמור לקבל החלטות בנוגע לתגמולים השונים?

אלו הן שאלות מתבקשות, שכן, המסרים שעוברים באמצעות החלטות התגמול, חשובים לא פחות מהכסף עצמו ולא תמיד יש להן תשובות חד משמעויות. חשוב לזכור כי סוגיית חלוקת התגמול בין השותפים היא סוגיה שבגינה שותפים עוזבים משרדים ושותפויות מתפרקות, לא משנה מה גודלו של המשרד. בנוסף, סוגיית התגמול מביאה לעיתים לחיכוכים באופן גלוי או סמוי, לחוסר שביעות רצון ולחשדנות.

בעיות התגמול קיימות לרוב בכל הרבדים של השותפות, בין השאר בין השותפים שהם בעלי המשרד (שותפי הון אל מול שותפי הרווחים והשותפים הזוטרים). ההסכמים שנעשים בתחילת דרכה של השותפות נוטים להפוך ללא רלוונטיים במהלך השנים עקב שינויים במשק, שינויים אישיים, שינויים בתחומי התמחות וסוגי הלקוחות, וכן שינויים במבנה של השותפות עצמה - אליה מצטרפים עורכי דין נוספים במהלך השנים.

מהו תגמול השותפים?

שותפי המשרד מחלקים ביניהם את הרווחים ואת ההפסדים של הפעילות הכלכלית של המשרד. מחזור המשרד, לאחר תשלום כל ההוצאות, צריך להשאיר רווח לשותפות כי הרי זהו הבסיס לקיומו של משרד עורכי דין - עשיית רווחים. הפעילות המשפטית יוצרת לרוב צורך במספר שותפים ועל כן ברוב המשרדים ישנם מספר עורכי דין במעמד של שותף.

חלקם של השותפים בשותפות היא שונה מסיבות שונות כמו בכירות, הבאת לקוחות, הבאת הון עצמי ותרומה לשותפות, לא כל השותפים זכאים לקבל את אותו החלק ברווחי המשרד.

ניקח לדוגמא משרד שהוקם ע"י שני שותפים. חלוקת הרווחים ביניהם היא שווה. המצב השכיח הוא שלאחר כמה שנים אחד מעורכי הדין השכירים במשרד ייהפך לשותף (שותף שלישי). השותף החדש, סביר להניח, לא יקבל שליש מהשותפות, אלא חלק ממנה, כפי שמוצג בטבלה להלן:

בחלוף השנים, עם הצטרפותו של שותף רביעי, אשר יקבל 10% מהשותפות, השותפים הבכירים (שותף א' ושותף ב') יירדו מהאחוזיהם והמצב יהיה כדלקמן:

במקרה לעיל השותפים הבכירים דיללו את אחוזיהם על מנת לצרף שותף נוסף.

אך קיימות אפשרויות שונות לצרוף שותפים : 

כולם יורדים באחוזים לצורך צרוף שותף ואז נוצר מצב כדלקמן:

הרעיון המרכזי בשיטה זו הוא שצירוף שותפים אומנם מצמצם את אחזקות השותפים במשרד, הוא אינו פוגע ברווחים של כל שותף, כי הרי ייעודו של כל שותף להגדיל את ה"עוגה". השותפים הבכירים קובעים לעתים בהסכמי השותפים שאחוזיהם לא יירדו ממינימום מסויים וזאת על מנת לשמור על השליטה בשותפות.

במקרים רבים השותפים מדרג הביניים (שותפים ג' ו-ד' בדוגמא שלעיל) מקבלים משכורת קבועה ותוספת באחוזים ומכאן נגזר שמם "שכירים בכירים".

לגבי גובה האחוזים, כמה לתת והאם על כולם להוריד מהאחוזים ע"מ לצרף שותף, מחליטים השותפים הבכירים. ההחלטות מתקבלות בהתחשב בגודל המשרד, רווחיותו, פוטנציאל עסקי עתידי ושיקולים עניינים נוספים.

שיטה זו גורמת לכך שלפעמים, שותפים מתנגדים לצרוף שותפים נוספים כי הדבר פוגע ישירות בהכנסותיהם, אלא אם מדובר בשותף שתורם ישירות ובאופו מהותי להגדלת רווחי המשרד.

כשעורך דין שכיר עובר למעמד של שותף, במקרים רבים , המטרה היא לשמר את עורך הדין השכיר במשרד ולפתח אצלו מחויבות כלפי המשרד. המציאות מורה שמטרות אלו לא תמיד מושגות. כשהפער בין האחוזים של השותפים הוא גדול מאוד, (לדוגמא 1:6) מושג השותפות מאבד משמעות.

המאמר באדיבות אתר אנשי מפתח – ייעוץ ארגוני למשרדי עו"ד ולמחלקות משפטיות

קישור לאתר האינטרנט "אנשי מפתח" - www.keypeople.co.il.