פורום דיני חברות

ראשית, יש לבדוק האם יש פתרון למצב שנוצר בהסכם המייסדים או בתקנון החברה. במקרה כזה, יש לפעול על פי הקבוע שם. שנית, אם אין פתרון בהסכם המייסדים או בתקנון החברה, ניתן לשקול פנייה לבית המשפט לפי סעיף 191 לחוק החברות – במקרים של קיפוח, התנהגות לעומתית או חוסר תום לב. לעיתים, אם בהתנהגותו, השותף גורם נזק לחברה, ניתן לשקול גם להגיש תביעה נגזרת או תביעה אישית.

במקרה של חברה שלא היתה פעילה כלל, מוצע לפנות לרשם החברות בהליך מינהלי לסגירה אם לא היתה פעילות ואין נכסים. לצרף אישור מרואה החשבון של החברהץ לבקש גם הפחתת או ביטול האגרות שנצברו. אם זה לא פותר את הבעייה, מוצע להגיש לבית המשפט בקשה לפירוק מחמת חוסר פעילות עיסקית וללא צורך בהסכמת כל בעלי המניות. יש לצרף תצהיר על אפס פעילות ואישור רואה החשבון . כדאי גם לשלוח מכתב התראה לבעל המניות הסרבן וליידע אותו שההתנגדות שלו עלולה להוביל להוצאות שייפסקו נגדו.

נא לפנות לפורום דיני עבודה

שלום אנונימי,

שאלתך נוגעת בסוגיה רגישה וחשובה בדיני חברות. כבעל מניות (גם אם בשיעור נמוך), יש לך זכויות מוקנות בחוק לקבלת מידע, אך זכויות אלו אינן מוחלטות והן משתנות בהתאם לסוג המסמך ולנסיבות.

חשוב לעשות הבחנה בין שני מישורים עיקריים בחוק החברות:

1. המישור הבסיסי: זכות העיון הכללית (סעיפים 184 ו-187 לחוק)

כבעל מניות, החוק מקנה לך זכות אוטומטית לעיין במסמכים מסוימים, גם ללא צורך בהוכחת חשד לאי-סדרים. על פי סעיף 184 וסעיף 187 לחוק החברות, החברה חייבת לאפשר לך לעיין במסמכים הבאים:

* פרוטוקולים של האסיפות הכלליות: אלו הישיבות שבהן משתתפים כל בעלי המניות.

* מרשם בעלי המניות: רשימה של מי מחזיק במניות החברה וכמה.

* תקנון החברה: המסמך המגדיר את היחסים המשפטיים בחברה.

* דוחות כספיים: בחברה פרטית, החוק קובע כי בעל מניות זכאי לקבל העתק מהדוחות הכספיים שהוצגו בפני האסיפה הכללית. אם החברה היא ציבורית, הדוחות גלויים לציבור באתר ה"מאי"ה" או ה"מגנא".

* מסמכים הנוגעים לעסקה עם בעל עניין: אם נדרש אישור האסיפה הכללית לעסקה מסוימת (למשל עסקה בין החברה לדירקטור), יש לך זכות לעיין במסמכים הנוגעים לה.

מנסיבות מסוימות החברה זכאית להתנגד לכך.

2. המישור המתקדם: גילוי מסמכים לפני תביעה נגזרת (סעיף 198א לחוק)

מכיוון שציינת שאתה "חושד בהתנהלות לא תקינה", ייתכן שהמסמכים הבסיסיים לא יספיקו לך כדי לאמת את החשדות ותדרש למסמכים שאין לבעל מניות זכות בחוק לקבלם (למשל: דפי חשבון בנק, פרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון פנימיות וכד' – אלו מסמכים שאינם חשופים לבעלי מניות בדרך כלל).

במקרים אלו, סעיף 198א לחוק מאפשר לך לפנות לבית המשפט בבקשה לקבל מסמכים ספציפיים (כמו דפי בנק או הסכמים סודיים) כדי לבדוק אם יש עילה להגיש "תביעה נגזרת" (תביעה שאתה מגיש בשם החברה נגד הדירקטורים או המנהלים שפגעו בה).

התנאים לכך מחמירים יותר:

עליך לשכנע את בית המשפט שיש ראיות ראשוניות ("ראשית ראיה") לחשדות שלך, ושגילוי המסמכים נחוץ כדי להחליט האם להגיש את התביעה ושהגשת תביעה בעניין זה תהיה לטובת החברה.

נוכח מורכבות הנושא אמליץ לך להתייעץ עם ליטיגטור הבקיא בדיני חברות.

היות וחברות הן בדרך כלל בערבון מוגבל, מקובל שתנאי למתן הלוואה לחברה הינו קבלת ערבות אישית בלתי מוגבלת מצד בעלי המניות. הסיכון הינו כמובן שאם החברה לא תוכל לפרוע את ההלוואה, יעמוד החוב כולו לפרעון על ידי בעלי המניות הערבים, אשר נכסיהם האישיים עלולים לעמוד בסיכון למימוש.

אם אתה צריך אסמכתא מדוייקת לגובה האגרה בשנת 1966 אני מציע שתזמין את התיק הסרוק של החברה מרשם החברות. מצ"ב לינק https://www.gov.il/he/service/company_online_portfolio

רמי שלום.

כשהצד השני אומר לך 'חוזה סטנדרטי' שאל את עצמך: סטנדרטי למי? לצד השני או אליך?

המטרה של הצד השני במקרה כזה היא לגרום לך שלא לרדת לפרטים, שהוא [הצד השני] הקדיש להם זמן ומחשבה רבים לפני ששלח אליך את ההסכם.

מה עשוי לקרות ללא יצוג מצדך? או מילים אחרות מה היתרון בלהיות מיוצג?

עו"ד שעוסק בזכיינות מכיר מעסקאות אחרות מה ניתן ומה לא ניתן לשנות בהסכמים. למשל -

לדאוג שתהיה לך אופציית יציאה מסודרת; לדאוג להקטנת הקנסות בגין הפרות ההסכמים; לדאוג לגדר את ההוצאה שלך בשיפוצים עתידיים של העסק או לדאוג לכך שכשיחייבו אותך לרכוש מוצרים מספקים מאושרים של הרשת אז שזה יהיה בתנאים שעדיין יבטיחו לך רווח.

עו"ד שמבין בזכיינות לא בא "לעשות בעיות" – הוא בא לשמור עליך.

אין דבר כזה חוזה "סטנדרטי" יש הגנה על הזכויות שלך.

שיהיה בהצלחה

על פניו נראה שהשימוש בטופס זה מתבקש כאשר כאשר רשות בישראל או בחו"ל דורשת אישור נוטריוני שמאמת שגם הסמכות לחתום בשם התאגיד נבדקה, ולא רק זהות החותם.נראה לי שעדיף להתייעץ עם נוטריון בנושא זה.

במקרה שבו עו"ד הגיש יפוי כח שאינו חתום כדין ע"י החברה יש לפנות לבית המשפט ולהודיע שהלה אינו מייצג את החברה

לצורך ייצוג משפטי של חברה על ידי עורך דין בבית המשפט, די ביפוי כח רגיל החתום על ידי מורשי החתימה של החברה ומאומת על ידי עורך הדין.

מותר לחלק דיבידנד באמצע השנה, בתנאי שנעמדים שני מבחנים: מבחן הרווח ומבחן יכולת הפירעון. זה נקרא דיבידנד ביינים.

מבחן הרווח: לחברה חייבים להיות עודפים בדו"חות הכספיים האחרונים שעליהם מסתמכים—מבוקרים או דו"חות ביניים סקורים. עודפים = יתרת רווחים נצברים לאחר הפסדים קודמים והפרשות חובה.

מבחן יכולת הפירעון: על הדירקטוריון לקבוע שאין חשש סביר שהחלוקה תפגע ביכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה במועדן. ההערכה תהיה מבוססת על תחזית תזרים, התחייבויות ידועות וסבירות, וקווי אשראי.

חלוקה שאינה עומדת במבחנים הנ"ל עלולה לגרור חובת השבה לבעלי המניות ואחריות לנושאי המשרה.

העברת מניות מכוח צו ירושה בדרך כלל מותרת, אך אל לו לדירקטור לפעול לבד. נדרשת שקיפות.

יש לבחון תקנון והסכמי בעלי מניות על מנת לוודא שאין מיגבלה או תנאי לרישום ירושה.

יש לפעול על פי צו ירושה/קיום צוואה חלוט,

לקוחות עסקיים הם חברות, ארגונים או אנשי עסקים עצמאים שרוכשים שירותים לצורך פעילות עסקית - מקצועית, בעוד לקוחות פרטיים הם צרכנים בודדים לצרכים אישיים. לקוח עסקי פועל בדרך כלל בהיקפים גדולים יותר, דורש פתרונות מותאמים ולעיתים מקבל תנאי תשלום שונים. הקשר עם לקוח עסקי לרוב מתמשך ומבוסס על אמון ושירות שוטף. 

לקוחות עסקיים עשויים בהחלט לתבוע עורכי דין מסחריים כשנגרם להם נזק משמעותי כתוצאה מרשלנות חמורה של עורכי הדין שלהם. בניגוד לצרכנים פרטיים, לקוחות עסקיים פועלים משיקולים כלכליים ולא רגשיים, ובוחנים את הכדאיות הכלכלית ואת הסיכון כמו כל החלטה עסקית אחרת. אם הנזק גדול וברור וסיכויי ההצלחה גבוהים – הם לא יוותרו ויפעלו ככל הנראה מול חברת הביטוח של עוה"ד.

לעומת זאת, כאשר מדובר בנזק קטן או בהוכחה מורכבת וסיכויי הצלחה נמוכים, הם יעדיפו להימנע מהליך משפטי יקר.

לקוחות עסקיים רשאים לתבוע עורך דין מסחרי או עורך דין בתחום הנדל"ן אם נגרם להם נזק כתוצאה מרשלנות מקצועית בטיפול בהם.

הבסיס המשפטי לתביעה הוא בדרך כלל פקודת הנזיקין (רשלנות).

בתי המשפט קבעו כי חובת הזהירות של עורך דין חלה גם כלפי לקוחות עסקיים, לא רק פרטיים.

עם זאת, סיכויי הצלחה בתביעת רשלנות מקצועית כנגד עורך דין מסחרי, כאשר אין מדובר במקרים מובהקים של רשלנות מקצועית, אינם גבוהים. הסיבה היא שבתי המשפט מכירים במרחב שיקול הדעת המקצועי של עורכי דין, במיוחד בתחומים עסקיים שבהם קיימות דרכי פעולה סבירות שונות.

מקרים מובהקים של רשלנות הם למשל אי־הגשת כתב תביעה או הגנה במועד, טעות ברישום זכויות, או ניהול כספים בנאמנות בניגוד לכללים.

במקרים שאינם כאלה, קשה להוכיח סטייה מסטנדרט מקצועי, קשר סיבתי לנזק וחריגה ממה שעורך דין סביר היה עושה ולכן בדרך כלל סיכויי ההצלחה בתביעה כנגד עורך הדין , אינם גבוהים.

לא

לדעתי, עסקים תובעים לקוחות שלא משלמים כחלק מניהול שוטף של גביית חובות.

יש להם משאבים, ייעוץ משפטי שוטף וניסיון שמאפשרים להם לפעול משפטית בקלות יחסית.

לקוחות פרטיים נרתעים מתביעות בגלל עלויות, זמן, מורכבות וחוסר ודאות.

אם ללקוחות היה יותר כסף ונגישות משפטית, סביר שהיו תובעים יותר — גם על עוולות קטנות.

אכן עומק הכיס משפיע משמעותית על הסיכוי של אדם להגיש תביעה, במיוחד כשמדובר בנזקים לא חמורים.

המצב הוא שרוב הלקוחות שנפגעו מבעלי עסקים לא ממהרים לתבוע, גם אם נגרם להם נזק ממשי או פגיעה עקרונית.  

החלטה אם להגיש תביעה תלויה בגורמים כמו גובה הנזק, זמינות פתרון חלופי, עלות ההליך המשפטי, ועוד.  

לקוחות רבים מעדיפים להתלונן ברשתות חברתיות או לפנות לגופים צרכניים לפני פנייה לבית משפט.  

כאשר מדובר בפגיעה רחבה או שיטתית בציבור, תביעה ייצוגית עשויה להיות אפיק מתאים ויעיל יותר.  

תביעה ייצוגית מאפשרת ללקוח אחד לייצג קבוצת נפגעים, אך דורשת עמידה בתנאים מסויימים ואישור בית המשפט.

הנסיון מראה שבדרך כלל רוב הלקוחות שנפגעו מעסק אינם תובעים, גם כשמדובר בנזק ממשי, מחשש להוצאות, בזבוז זמן ואי־ודאות.

רק מיעוט קטן מגיש תביעה, לרוב כשמדובר בסכומים גבוהים או כשמדובר בפגיעה עקרונית. כמו כן, במקרים המתאימים לקוחות יגישו כנגד בית העסק תביעה ייצוגית.

לעומת זאת, רוב בעלי העסקים כן נוטים לפעול משפטית נגד לקוחות שלא משלמים, במיוחד כשמדובר בסכומים משמעותיים.

בסיכומו של דבר, ככלל אצבע , לקוחות נוטים יותר להימנע מתביעות, ואילו עסקים נוטים יותר להשתמש בתביעות כאמצעי אכיפה וגבייה.

הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת הטלת חובות החברה על בעליה או מנהליה במקרה של מעשי מרמה, היא כלי משפטי בסיסי בדיני חברות בישראל. ברם, הכלל הבסיסי הוא עקרון האחריות המוגבלת של החברה, ולכן בתי המשפט נוקטים בהרמת מסך בזהירות. העילה המרכזית הקשורה למרמה היא "שימוש לרעה" באישיות המשפטית הנפרדת כדי להונות אדם או לקפח נושה, כפי שקובע סעיף 6 לחוק החברות. למרות שמקרים כאלה נפוצים ונפסקו בהם פסקי דין רבים, הרמת מסך עדיין נתפסת ע"י בתי המשפט כסנקציה הנשקלת בזהירות ושאינה מופעלת בקלות.

כאשר אורגן מוסמך בחברה חותם על ייפוי כוח לייצוג משפטי, החתימה מחייבת את החברה עצמה. ייפוי הכוח נשאר תקף גם אם האדם שחתם מטעם האורגן עוזב את תפקידו או שסמכותו התבטלה. סיום תפקיד האורגן אינו משנה ולכן אין בכך כדי להביא לפקיעת ייפוי הכוח. עורך הדין ממשיך לייצג את החברה מכוח ההרשאה שניתנה לו על ידי האורגן המוסמך. רק הודעה רשמית על ביטול הייצוג, מטעם מורשי החתימה העדכניים והמוסמכים מטעם החברה, תפקיע את תוקף ייפוי הכוח.

אכן יש לעיתים מקרים שמעסיקים או חברות מנצלים לרעה את חוסר המשאבים של עובדים או צדדים חלשים אחרים.

הם מגישים תביעות מופרזות או משתמשים בהליכים משפטיים כאמצעי לחץ כדי להשיג ויתורים.

לעיתים הם מנצלים את הפער בכוח הכלכלי או במעמד כדי לנסות לשבור את רוחו של הצד החלש.

התופעה מוכרת גם כ"סחיטה משפטית" או שימוש לרעה בהליכי משפט.

בתי המשפט בישראל יכולים להטיל הוצאות כבדות על מי שפועל כך בחוסר תום לב.

אם זה לא יצליח אתה יכול לנסות לבקש להחזיר את המניה לחל"צ

אם אינך מעוניין להמשיך ולהחזיק במניה שניתנה לך , תוכל לנסות להעביר את המניה לאדם אחר, בכפוף לתקנון  החברה לעיתים תידרש לקבל אישור לכך .

בישראל, התרבות העסקית מגוונת מאוד. יש בהחלט מסורת ארוכה של יזמות, חופש פעולה ואנרגיה עסקית רבה, יחד עם ציפייה לשמור על הגינות ועמידה בהתחייבויות. נכון לומר שרוב העסקים ובעלי החברות פועלים בצורה ישרה ומנהלים את עסקיהם בהגינות ויושר, משום שעסק מצליח מבוסס על יחסים ארוכי טווח, אמון ושם טוב. עם זאת, לצד התמונה הזו קיימים לעיתים מקרים שבהם בעלי חברות או מנהלים בוחרים לסטות מהקו הישר, בין אם בדרכי תרמית, ניצול הזדמנויות או התחמקות מתשלום חובות. המערכת המשפטית הישראלית, ובפרט דיני החברות, פיתחו מנגנונים להתמודד עם מצבים כאלו, בעיקר באמצעות דוקטרינת הרמת מסך. למרות שהרמת מסך אינה שכיחה ככלי שגרתי, בתי המשפט בהחלט עושים בה שימוש במקרים של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, בעיקר כאשר הוכחה כוונת מירמה או כאשר מבנה החברה נוצל באופן מלאכותי כדי להבריח נכסים או להתחמק מחיובים. ישנם פסקי דין לא מעטים שבהם בעלי מניות חויבו אישית בשל התנהלות שנמצאה נגועה בתרמית או בחוסר תום לב, אך חשוב להבין שמדובר בחריג לכלל, ולא במצב הרגיל. בתי המשפט לא בקלות יערערו על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ולכן החיוב האישי על בסיס כוונת מירמה נותר כלי שמופעל רק כאשר הראיות ברורות ומצביעות על התנהגות חמורה מצד בעל המניות או מנהל החברה.