|
| אכן, אחת ההגנות, השמורות למפרסם לשון הרע, היא, שהפרסום נעשה בהגשת תלונה לרשות המוסמכת (סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע).
אבל תנאי לתחולת ההגנה הוא, שהפרסום נעשה בתום לב, כאמור ברישא של סעיף 15 לחוק.
מכאן נובע, שאם המתלונן משקר ביודעין (ולא רק טועה) בדברי התלונה, התנאי האמור אינו מתקיים, ועל כן ההגנה אינה תופסת.
יתירה מזו: תלונה כוזבת ביודעין, שהוגשה בכוונה לפגוע, אינה רק עוולה (עילה לתביעה אזרחית), אלא גם עבירה פלילית לפי סעיף 6 לחוק הנ"ל, והיא נמנית עם העבירות, שמלבד תלונה במשטרה, יכול הנפגע להגיש בגינן גם קובלנה (כתב אישום מיוחד, שרשאי אדם מן השורה להגיש ישירות לבית המשפט), לפי סעיף 8 חוק.
וחמור אף מזה: "המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה, כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו [קרי: עונשו המרבי, עב"א] - מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע - מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו" (סעיף 243 לחוק העונשין).
ראי:
רע"א 1808/03, אגשם (בייחוד סעיף 3) ופסק הדין הקודם הנזכר שם (ע"א 337/81, בוסקילה).
ת"א (שלום, חיפה) 11348/05, אוזנה נגד שוויגר.
|