|
כל
המכתבים נשלחו כאחד,
וסביר להניח,
שיידונו במשפט אחד.
ובסעיף 7א
לחוק איסור לשון הרע נקבעו הסכומים שבית
המשפט רשאי (לא
חייב) לפסוק במשפט
(אחד)
על לשון הרע,
שנזקה לא הוכח.
לא
נאמר שם, שהפיצוי
בלא הוכחת נזק יהיה לכל פרסום,
אלא, כאמור,
“במשפט" (לשם
השוואה: בסעיף
30א(י)(1)
לחוק התקשורת (בזק
ושידורים) נאמר,
כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים
שאינם תלויים בנזק בשל כל דבר פרסומת,
שקיבל הנמען בניגוד להוראות הסעיף).
מכאן
נובע, למיטב
הבנתי, שבית המשפט
אינו רשאי לפסוק במשפט אחד יותר מהסכומים
הנקובים באותו סעיף,
אף אם נדונים בו,
לכאורה, כמה
פרסומים, אלא אם
כן הוכח נזקם.
זה
גם הגיוני: הרי
החברה יכלה לעשות את הפרסום המשמיץ בעיתון,
ואז תפוצתו, ומכאן
גם נזקו, היו רבים
פי כמה. לא מתקבל
על הדעת, שאילו
היה הפרסום נעשה בעיתון,
הוא היה נחשב כאחד לעניין הפיצוי,
ואילו כשהפרסום נעשה במכתבים נפרדים
לכל עובד, יוכפל
הפיצוי במספר העובדים.
|