|
| אין ספק שחסמי הכניסה לאונ' גבוהים יותר ולכן הסטודנטים שם הם בעלי נתוני פתיחה טובים יותר. במכללות יש הרבה סטודנטים שלא היו אמורים לסיים בכלל את התואר, אבל יש גם סטודנטים טובים ואפילו מצויינים גם בהשוואה לאונ'. מי שעושה תואר שני באונ' (היום יש גם תואר שני במכללות) נמדד בקנה מידה אוניברסיטאי והדבר יראה בציוניו בתואר השני.
למקצוע עריכת הדין, התואר השני אינו נדרש ואף אינו מוסיף במיוחד, היות ואכן מדובר למעשה באוסף של קורסי בחירה שרק חלקם הקטן הוא מיוחד לתואר שני ורובם הם קורסי בחירה של תואר ראשון.
כל מעסיק שלוקח לעבודה עו"ד מתחיל רק על סמך ציוניו עושה טעות וכך גם עושה טעות מי שפוסל קטגורית בוגרי מוסד זה או אחר. כמובן שמשרדים מאד מבוקשים צריכים לסנן את דורשי העבודה וזו דרך אחת לבצע סינון, אבל לא כל המעסיקים הם כל כך מחוזרים.
לגבי השאלה האם לעשות תואר שני התשובה תלויה בעיקר במה רוצים להשיג בכך, האם הכוונה היא להמשיך באקדמיה לתואר שלישי ואז צריך לעשות תואר שני במסלול מחקרי או שאין כוונה כזו ואז זה טוב בעיקר להעשרת הידע האישי ולקבלת גמול השתלמות במגזר הציבורי.
התואר השני במשפטים הוא תואר קל יחסית וכך גם ההתייחסות אליו, זה לא התואר, שיפתח דלתות שהיו סגורות קודם לכן.
אני חייב לציין שאני מסכים עם מי שאמר שהרמה של המרצים אינה הדבר החשוב, אלא הרמה של הסטודנטים, אבל את הרמה של הסטודנטים צריך לבדוק באופן אינדיבידואלי, כי הכללות אינן נכונות ולא כל מי שלומד או למד במכללה עשה זאת בגלל שהוא לא התקבל או שיכול היה להתקבל לאונ', לפעמים ישנן סיבות אחרות לבחירה במכללה על פני אונ' (לימודי ערב בגלל עבודה וכדו'). למשל, היה לי סטודנט שהיה רופא בוגר אונ' ת"א בהצטיינות, שפשוט לא רצה לעשות פסיכומטרי שוב, היות ואחרי שסיים את לימודי הרפואה וההתמחות הפסיכומטרי שלו כבר לא היה בתוקף ובאונ' לא היו מוכנים לוותר לו בענין זה. אז עד כמה שידוע לי הוא סיים גם את התואר במשפטים בהצטיינות ואני מאמין שכך היה קורה גם אם היה עושה את התואר במשפטים באונ'.
|