|
| הכלל "כופין על מידת סדום". למעשה עיקרון מוסרי בעל תוקף משפטי מחייב זה, מופיע בסוגיות אחדות בתלמוד (עיין עירובין מט ע"א; כתובות קג ע"א; בבא בתרא יב ע"ב; שם נט ע"א; שם קסח ע"א)
ופעמים רבות מאוד אצל רבותינו הראשונים במגוון הקשרים: חלוקת ירושה, חובת חליצה, כפיית הבעל לגרש את אשתו, פתיחת חלון לחצר משותפת ועוד ועוד. ואולם יש קו משותף אחד לכל המקרים הללו, כעולה גם מהגדרת הכלל באנציקלופדיה התלמודית: "חובתו של האדם שלא למנוע טובה מחבירו, כשהוא אינו מפסיד בכך, וכפייתו על זה"
בספרות השו"ת מופיע כלל זה, אמנם לא בהדגשה יתרה, בהקשר לחובת ההנמקה במשפט העברי. לעניין זה, נפנה לפולמוס מרתק הנגלה למעיין בשו"ת "אבקת רוכל" לרבי יוסף קארו (עמ' עא ואילך) ר' יוסף קארו מתרעם על הדרישה לנמק את פסק דינו ורואה בה משום הידרדרות הדורות. וזה לשונו:
"בהיות כי בימים הראשונים אשר היו טובים מאלה לא ראינו מי שתבע לבית דין שדנוהו הורוני מהיכן דנתוני. ואם במקרה איזה פעם היה בנמצא איזה אדם שהיה תובע היו גוערים בו. ועתה אירע מעשה שלמדו לבעל דין לתבוע כן מבית דין חשוב מומחין לרבים וממונים לשפוט את העיר עיר גדולה לאלוקים לאמר שיכתבו בטעמים וראיות מאיזה טעם דנוהו. ונמצא מי שהחזיק בידו לומר שהדין עמו. ולכן הוצרכנו על הדבר להשיב."
למעשה, הד מסוים למחלוקות אלו מצינו גם בעת תקומתו של עם ישראל ושיבתו לארצו. בשנת תר"ף (1920), סמוך להקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל, נדרשו הרבנים הראשיים דאז לשאלת הקמתה של מערכת בתי דין ובכלל זה לשאלה אם יש מקום לערכאת ערעור בדין העברי. לא מקרה הוא שהדרישה לערכאת ערעור במסגרת מערכת בתי הדין הרבניים לא באה מן הרבנים עצמם, כי אם משלטונות המנדט הבריטי, שמערכת המשפט שלהם אמונה על המורשת המשפטית רבת השנים של המשפט האנגלי על כל פנים, בתשובה מפורטת שנתפרסמה כבר בשנת תר"ף דרש הראשון לציון, הרב בן ציון חי עוזיאל לשאלת קיומה של ערכאת ערעור בבתי הדין המתהווים. הרב עוזיאל הכריע בשאלה זו לחיוב. במסגרת דבריו, הוא מתייחס גם לשאלת חובת הנמקתם של פסקי הדין וכותב דברים שדומה שריחם לא נמר ויפים הם גם לימינו אלה. וזה לשונו:
בכתיבת פסק דין מנומק מראים אנו מידת הצדק של משפט ישראל והתאמצותו של הדיין לחקור עד כמה שידו מגעת לברר את האמת, ולגלות את המרמה והזיוף של בעלי הדין אם ישנה כזאת, ולדון דין אמת לאמיתו.
חובה זאת גדולה יותר בזמן הזה שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט, לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם, למען יכירו וידעו כולם נכונות דברי משה רבינו בתורתו, לאמר: "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום".
|