|
| ההלכה העקרונית היא, שאין בית דין אחד בודק מעשי בית דין אחר ובלשון הגמרא "בית דינא בתר בי דינא לא דייקי (בבא בתרא דף קל"ח).
ההנחה היא שבית הדין פסק רק אחרי שבירר היטב את המקרה ועובדותיו, ופסק כראוי וכנכון. ממילא אין בית דין אחר יכול ומוסמך לשנות את החלטתו.
כאמור, קביעה מוחלטת זו בעייתית; יהא בית הדין מוצלח ככל שיהיה, קשה להסכים לעובדה שאין דרך לערער על החלטות לא צודקות. ואכן, היו מי שהסתייגו מקביעה מפורשת זו בטיעונים פורמליים שונים, כמובא למשל בשם הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא, מצרים-ארץ ישראל, המאה הט"ז) שו"ת אבקת רוכל סימן כא:
ואע"ג דאמרינן בתלמודא: לא חיישינן לב"ד טועים, וכי דיינא בתר דיינא לא דייקי, הני מילי [=דברים אלו אמורים] בזמניהם. אבל האידנא [=היום], דייקינן ודייקינן, שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א בתשובה.
ר' יוסף קארו אינו מסכים עם הרדב"ז, והוא מעיר על דבריו:
לא דק. דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא, שהוא זר, אבל בשאר דינים, גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא. וזה פשוט בתשובת הרשב"א (שם).
דהיינו, לדעת ר' יוסף קארו, יכול בית דין לבקר בית דין אחר בדבר הלכה, שהוא מסובך ואינו ידוע כל כך ("זר"), אבל לא בדבר רגיל.
הרב חיים דוד הלוי ניסה לפשר בין הדעות השונות באמרו שבדרך כלל אין אפשרות לערער, אך בטעות ניכרת בפסק הדין או בנושא מסובך וחדשני, ייתכן שניתן להעביר תחת שבט הביקורת פסק דין של בית הדין הראשון, ואלה דבריו:
- אם הטעות מבוררת בגוף פסק-הדין, מילתא דפשיטא שיש לבטלו.
- אם אינה מבוררת בגוף פסק הדין, כל שבית הדין הראשון מפורסם כמומחה, אין להרהר אחרי מעשיו ולבדקם, כי בודאי כדין עשו, ועל זה אמרו: "בי-דינא בתר בי-דינא לא דייקי".
- אבל אם אין בית הדין הראשון מפורסם כמומחה, יש לבדוק אחרי דברים שעלולים לטעות בהם ושאין כל הדיינים בקיאים בהם.
סמכות בית הדין הרבני הגדול בישראל
מכל הנאמר לעיל, עולה השאלה: מהו מקור סמכות בית הדין הרבני הגדול בימינו? כידוע, מערכת בתי הדין הממלכתיים בישראל בנויה הירארכית, וניתן לערער על כל פסק דין של כל בית דין אזורי בפני בית הדין הרבני הגדול. אין חולק שהחוק הישראלי נתן לו זכות זו, אולם מהי מקור סמכותו מבחינה הלכתית?
ואכן, לידת בית הדין הרבני הגדול לוותה בזמנו במחלוקת לא קלה, ויש שראוה כתקנה החשובה ביותר של הרבנות הראשית. יש רגליים לסברה שאחד המניעים העיקריים להקמתו היה לחץ מצד השלטון המנדטורי, שסירב להכיר במערכת משפטית שאין בה אפשרות ערעור. הדרישה להקמת בית דין לערעורים גרמה לפולמוס בין המחייבים למתנגדים. המחייבים, ובהם הרבנים מאיר עוזיאל, הרב קוק, הרב יעקב מאיר ואחרים, הסתייעו במקורות רבים המעידים שהיו בקהילות אחדות בזמנים מסוימים בתי דין לערעורים. יש להדגיש שאיש מהם לא ציין שהדבר הכרחי או רצוי במשפט העברי, אלא רק שהדבר מותר מבחינת ההלכה.
ואולם לאחר שהוקם בית הדין הרבני בישראל, נדחו בתוקף כל הטענות שנטענו בעד סמכותו, בדרך כלל בידי מי שזכו בבית הדין האזורי והתנגדו לדיון בערעור בבית הדין הרבני הגדול. כנגד זה נטענו טענות אחדות, והעיקרית בהן היא שכל מי שבא להתדיין בבית הדין האזורי, יודע שיש הליך ערעור, כדברי הרב אליעזר ולדנברג14, חבר בית הדין הרבני הגדול לשעבר:
אולם שונה הדבר לחלוטין כאשר המדובר על בתי דין האיזוריים כאן בארץ, כי הדיינים המשמשים בקודש בבתי דינים אלה נכנסו מעיקרא למשרותיהם אדעתא דהכי, שכל אחד מבעלי הדין יוכל להגיש ערעור על פסקי הדין לפני בית דין הגדול שבירושלים. וכך בכל דיון ודיון שבא לפניהם, אדעתא דהכי נחתי [=יורדים] הן הדיינים והן התובעים והן הנתבעים, שתהא לכל אחד מבעלי הדין הזכות להגיש ערעור כנ"ז [=כנזכר]. ומה שיצא מלפני בית הדין הגדול תהא זו הפסיקא האחרונה... ועל זה מסתמכים בפשיטות גם כל העם כאן בארצנו, וגם החרדים הקיצוניים ביותר משתמשים בזכות זאת ומגישים ערעורם לפני בית דין הגדול, ואני יודע ועד על כך.
אלא שערכאת ערעור זו קיימת רק בבתי הדין הרבניים הממלכתיים, אך לא בבתי הדין הרבים שאינם ממוסדים (שבית הדין של העדה החרדית בירושלים, "הבד"צ", הוא רק אחד מהם). המתדיינים בהם יודעים מראש שאין בהם הליך ערעור, ולא זו בלבד, אלא שאף אי אפשר לערער על החלטותיהם בבית הדין הגדול, והוא אף לא יסכים לדון בערעורים על פסקיהם.
ויש להדגיש שתקנות הדיון קובעות במפורש על מה ניתן לערער. ניתן לערער רק על טעות בהלכה, טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות או פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאותיו.
העובדה שהליך הערעור אינו מושרש בהלכה הביאה לעתים לסירובם של בתי הדין הרבניים לשמוע בקול בית הדין הרבני הגדול, בטענה שאינם חייבים להישמע להוראותיו. לכן, היו מקרים שדן בית הדין הרבני הגדול בדבר בעצמו או העביר את הדיון להרכב אחר.
|