|
| בשונה מהמשפט הישראלי אשר בו לשופט אסור להתייעץ אם חברו ואף יכול להפסל בגין כך, דיין שאינו מתייעץ ברבו או בחכם גדול ממנו, ובוחר להסתמך על הלכה פסוקה, הריהו בבחינת "תוקע עצמו לדבר הלכה", שנאמר עליו שהוא "בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה"( רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כ, הלכה ח, על פי יבמות קט ע"ב.)
ובמאירי, בית הבחירה, יבמות, עמ' 406. כתב שע"כ נאמר "ובקללת חכמים שראוי לגעור בו הרבה כמי שאין אימת הוראה עליו". כל כך, משום שרואים בו כמי שבורח מאימת הדין, מסיר מעל עצמו את האחריות לפסיקתו ומטיל אותה על קודמיו.
ברם, יש לשים לב שהדברים אמורים בהתייעצות הדיין עם רבו או עם חכם הלכה הגדול ממנו בתורה. בספרות השו"ת יש שפע דוגמאות להיוועצות דיינים בחכמי הלכה. זאת ועוד. חובת המשא והמתן בין דייני ההרכב היא בגדר חובה העלולה להביא לביטול פסק הדין בהיעדרה. יתר על כן. לדעת הב"ח, ר' יואל סירקש, מחשובי נושאי כליו של שולחן ערוך, עולה שבשעת ההיוועצות ראוי שיהיה נוכח מי שהוא "תלמיד ותיק", ואפילו אנשים אחרים שאין חשש שידליפו את תוכן ההתייעצות. לעומתו, ר' יעקב ריישר, בעל "שבות יעקב", מגביל את נוכחותם של אנשים אחרים בשעת ההיוועצות. וכך נקבע תחילה בתקנות סדר הדין בבתי הדין הרבניים, אלא שלימים בוטלה תקנה זו.
|