|
| במסכת סנהדרין פרק שלישי, מציגה המשנה את מוסד הבוררות: כל אחד מבעלי הדין בורר לו דיין. ומי בוחר את הדיין השלישי? לפי רבי מאיר, הצדדים בוחרים יחדיו את הדיין השלישי. ולפי חכמים, שני הדיינים הראשונים הם שבוחרים את השלישי (וכך גם נפסקה ההלכה).
ישנם מלומדים (כדוגמת גולאק) שסוברים, שמוסד הבוררות התקבל כתוצאה מכך שהרומאים ביטלו את האוטונומיה השיפוטית: "השערה מתקבלת על הלב, שנטילת דיני הממונות וביטול בתי הדין הקבועים, הביאו את רבי מאיר לשנות את הלכותיו על בתי דין של בוררים".
אולם האמת היא אינה כן, מוסד הבוררות אינו מוסד שהוקם בעקבות ביטול אוטונומיה שיפוטית, אלא המוסד הוקם עוד קודם לכן, בימיו של רבן גמליאל. אמנם בהחלט ייתכן, שהדומיננטיות של מוסד הבוררות כן התחילה מימי רבי מאיר, כמו שסובר גולאק.
ישנה מח' היאך התיחסו למוסד הבוררות במערכת המשפטית של חז"ל, יש מי שאומר, שבית דין של בוררים, הוא ההליך הרגיל והקבוע בדיני הממונות, שעל פיו פעלו דייני ארץ ישראל בזמן חז"ל. לעומת זאת יש הסוברים, שהליך זה נקבע בדיעבד.
במשפט העברי, מוסד הבוררות לא נתפס כאילוץ של בדיעבד, אלא כהסדר אידיאלי. יתר על כן, מוסד הבוררות הביא להוצאת הדין לאמיתו, ולא לפשרה.
כך עולה בפירוש מהגמרא (סנהדרין כ"ג). כשהגמרא מנמקת את מוסד הבוררות, היא נוקטת בלשון זו: "מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, יוצא הדין לאמיתו". ממימרה זו אנו רואים, שהבוררות היא- א. נתפסת כמביאה להוצאת הדין לאמיתו, ולא לפשרה. ב. נתפסת כדבר אידיאלי ולא כאילוץ.
אמנם דברי הגמרא עצמם טעונים בירור: מה הפירוש "מתוך שזה בורר לו דיין וזה בורר לו דיין יוצא הדין לאמיתו"? רש"י מסביר את הדברים כך: "דצייתי [=שמצייתים] בעלי דינים, דסבר החייב, הרי אני בעצמי ביררתי האחד, ואם היה יכול להפך בזכותי, היה מהפך".
כלומר לפי רש"י יש כאן עניין של אמון הציבור בדיין ובבית הדין. כי לעולם לא יקרה שבעל הדין יאמר שבית הדין היה נגדו (הרי הוא עצמו בחר את אחד הדיינים).
עוד אומר רש"י, טעם נוסף: "והדיינים עצמם נוחה דעתן להפך בזכות שניהן, מפני ששניהם ביררום".
טעם נוסף זה שאומר רש"י, מתאים לדברי הירושלמי. בתלמוד הירושלמי מבואר, שהדיין שנבחר על ידי בעל דין א', עושה הכל כדי למצוא טענות לטובת בעל דין א'. והדיין שנבחר על ידי בעל דין ב', עושה הכל כדי למצוא טענות לטובת בעל דין ב'.
כך למעשה, יוצאת האמת לאור. שהרי ישנם שלושה דיינים: אחד עושה הכל לטובת צד א', השני עושה הכל לטובת צד ב', וצד שלישי שקול. כך אנו מבטיחים שלא תהיה טענה משפטית אחת לטובת איזשהו צד, שתיעלם מעיני הדיינים.
על פי כל זה יוצא, שלמעשה התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי משלימים זה את זה: מה שאמר הבבלי ("מתוך שזה בורר לו אחד וכו' יוצא הדין לאמיתו"), ומה שאמר הירושלמי (שכל דיין עושה הכל לטובת הצד שבחר בו), הכל עולה לקנה אחד: דברי הירושלמי מסבירים את דברי הבבלי.
למעשה, יש כאן שילוב של יתרונות שיטה אדוורסרית עם שיטה אינקוויזיטורית: מצד אחד, אנו מבטיחים (כמו באדוורסרית), שלכל צד יהיה מי שיילחם עבורו. מצד שני, הדיינים אינם פסיביים כמו דיינים באדוורסרית, אלא דיינים אקטיביים.
הרמב"ם בפירושו למשניות, גם כן מסביר כנ"ל.
היחס בין מוסד הבוררות, לבין "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים":
לכאורה, מה שראינו כרגע שכל דיין מרדף אחר זכויותיו של בעל הדין שבחר אותו, ממעיט מאד את העיקרון "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים". שהרי הדיין ממש מחפש את זכותו של בעל הדין.
הסבר הרא"ש:
הרא"ש סובר, שמה שאמרנו לעיל שכל דיין רודף אחר זכויותיו של בעל הדין שבחר אותו, אין הכוונה שבאמת יש לדיינים לרדוף אחר זכויות בעלי הדין, אלא הכוונה היא שכך חושבים בעלי הדין (כלומר בעל הדין חושב לעצמו שהדיין רודף אחר זכותו, וכך יש לו אמון. אבל לא שכך קורה באמת). אמנם בסוף הרא"ש קצת "מרכך" את עצמו, וקובע שהדיין כן צריך לראות שלא "יתפספס" שום צד אפשרי לטובת הדיין. אמנם הוא מדגיש, שאין לרדוף אחר צדדים שאינם אמת.
הרב נתנזון (בשו"ת "שואל ונשאל"), נשאל על נוהג מסוים, שלפיו עומדים שני תלמידי חכמים מצד שני בעלי הדין, שעושים את העבודה עבור הדיינים (מראים להם את המקורות לכאן ולכאן וכו'), והדיינים עושים על פיהם. האם נוהג זה הוא ראוי. אומר הרב נתנזון, שאם אכן שני תלמידי החכמים שקולים זה לזה, הנוהג הוא ראוי. אבל אם אינם שקולים, לא ראוי לעשות כך. מוסיף הרב נתנזון, שבמוסד הבוררות אכן הדיינים שקולים, שהרי כל צד יכול לבחור לעצמו את הדיין שהוא רואה אותו כראוי.
|