|
| ראשית אבהיר, מכח מה מחלקים במשפט הישראלי, את הנכסים שווה בשווה, אילו נכסים נכללים בחלוקה, ולאחר מכן אבהיר, את יחסו של המשפט העברי, כלפי חלוקה זו.
מקור הלכת שיתוף נכסים: ההלכה בדבר קיומה של חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג, התגבשה בפסיקה בישראל (ואני מדגיש בפסיקה ולא בחוק), כמענה לאופן השיתוף והחלוקה בנכסים בין בני זוג אשר נישאו לפני 1/1/74. על בני זוג שנישאו לאחר מכן, חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973.
ההלכה המשפטית, בדבר קיומה של חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג, התגבשה בפסיקה בהסתמך על המציאות החברתית והכלכלית הרואה את היחסים בין בני הזוג כיחסים בין שווים, וזו גם תכליתה- הגשמת תפיסה ערכית הנשענת על עקרונות השוויון בין המינים וגם מכח חוק החוזים- חוזה מכללא, שאנו בוחנים ע"פ מבחן "הטרדן המתערב"- קרי, אילו היו שואלים את בני הזוג האם כוונתם בזמן הנישואין כי הרכוש ביניהם יהיה משותף, סביר להניח כי היו טוענים בודאי שכן .
על מי חלה הלכת השיתוף? עיקרה של הלכת השיתוף היא, בהחלת חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש הינו בבעלותם המשותפת. היינו, התנאים אותם קבעה הפסיקה להחלת חזקת השיתוף הינם קיומם של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף".
בתחילה הוחלה החזקה בצורה מצומצמת ודווקנית, על בני זוג אשר התגוררו יחדיו תקופה ארוכה תוך ניהול אורח חיים הרמוני. אולם, בהמשך, דרישה זו צומצמה לכדי התנאי של "חיים משותפים תחת קורת גג אחת" ללא קרע או פירוד ממשי. נפסק, כי מריבות הפוקדות את בני הזוג מעת לעת אין בהן כשלעצמן כדי לשלול את השיתוף בין הצדדים, שכן ניסיון החיים מלמד שיחסים בין בני זוג נתונים לעליות ומורדות, וזו דרכם של מרבית הזוגות הנשואים. לפיכך, לשם עמידה בתנאי זה, אין דרישה שחיי הנישואין יתנהלו משך שנים ארוכות על מי מנוחות בלא כל תנודות.
על אילו נכסים חלה חזקת השיתוף? עם התפתחות הפסיקה הורחבה החזקה והוחל העיקרון, ולפיו אין מקום להבחנה בין נכסי משפחה כגון דירת המגורים, לבין נכסים עסקיים, גם כאשר הבעל אינו משתף את אשתו בעסקיו. אם האישה לא מעורבת כלל בעסקים והיא עסוקה בטיפול בבית ובילדים או עובדת כשכירה, עדיין תחול החזקה, בהתקיים מינימום של חיים משותפים, בהנחה שכל אחד מבני הזוג תורם את חלקו בין בבית ובין מחוצה לו.
דינם של נכסים שנרכשו לפני הנישואין: המגמה בפסיקה מתאפיינת בליברליזציה גדלה והולכת עד כי נפסק, כי שיתוף בנכסים בין בני זוג עשוי לחול גם על "נכסים חיצוניים" שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג עוד קודם לנישואין, בין אם המדובר על דירת מגורים שנרכשה מלפני הנישואין ובין אם המדובר בנכסים עסקיים. הרחבה זו הוחלה, בנסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים בני הזוג את משק הבית המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בבית ובין על ידי עבודה מחוצה לו, הדבר גורם לכך שמטשטשים הגבולות וישנה הטמעת הרכוש כך שלא ניתן להבחין בבעלות בו - ולפיכך חלה החזקה.
שלילת החזקה: צד המבקש לסתור את החזקה עליו להוכיח כוונה של בני הזוג, שרכוש מסויים לא יהיה משותף. רישום הרכוש על שם אחד מבני הזוג אין בו כדי להוכיח חוסר שיתוף בנכס, שהרי חזקת השיתוף בנכסים נוצרה למקרה בו הרכוש נרשם על שם אחד מבני הזוג.
חשבונות בנק נפרדים אינם מלמדים על כוונת בני הזוג להפרדה רכושית, וגם התנהלותם של כספים או נכסים על שם אחד מבני הזוג אינה שוללת את השיתוף של בן הזוג השני בנכסים אלו.
המשפט העברי- לכשעצמו, אינו מקבל את הלכת השיתוף, כלפי נכסים של האשה קודם הנישואין, הם נחלקים לשנים:
א. "נכסי מלוג" - נכסים שהכניסה האישה לבעלה מבית אביה. הנכסים גופם נשארים רכוש האישה, אך הבעל נהנה מפרותיהם, ואינו חייב באחריותם, כך שגם אם שינו את ערכם - הנכסים חוזרים לאישה כמות שהם, בגירושין או במות הבעל. נכסים אלו אינם נרשמים בכתובה.
ב. "נכסי צאן ברזל"- נכסים שהכניסה האישה לבעלה מבית אביה. הנכסים הופכים לרכוש הבעל, ולכן הוא חייב באחריותם, אם שינו הנכסים את ערכם, בעת הגירושין או במות הבעל - הם חוזרים לאישה בערך שהיה בעת הנישואים. נכסים אלו נרשמים בכתובה.
נכסים אשר היו שייכים לבעל קודם הנישואין וכן, נכסים שנצברו במהלך הנישואין, הם שייכים לבעל מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" חוץ ממתנות או ירושות שקבלה האשה במהלך הנישואין שאז דינם כנכסי מלוג. הדרך היחידה שבה האשה יכולה יכולה להבריח את הנכסים מהבעל, היא באמצעות מתנה לאחר (שו"ע אה"ע סימן פ"ה סעיף ז').
אולם בעניין תוקפו ההלכתי של הלכת השיתוף ע"פ המשפט העברי, ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים. ישנם שני דרכים עקריות, בכדי "ליבא" את הלכת השיתוף למשפט הישראלי: א. דינא דמלכותא דינא. ב. מנהג המדינה.
א. דינא דמלכותא- בתלמוד (בבלי, גיטין דף י:) "משנה - כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים - כשרים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים... אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא"
שמואל מתייחס לסמכויותיו של השלטון הנוכרי, וקובע שיש לציית לחוקיו ולתקנותיו. בסוגייה שם מוכח שמדובר בתחום הממוני, ולא בתחום האיסורי, והשלטון אינו יכול לשנות את ההלכות בתחום הגירושין, למשל.
גאונים, ראשונים ואחרונים התלבטו בנוגע למקורו ההלכתי של הכלל המקיף והמפתיע הזה. מדוע לשלטון יש סמכות לחוקק חוקים ולתקן תקנות? את תשובותיהם נחלק לשני זרמים מרכזיים. יש שביססו את חובת הציות לשלטון על דיני בעלות של אדם פרטי. המלך הוא בעלים של אדמות המדינה, או של אנשי המדינה עצמם, ולכן הוא יכול להכתיב להם נהלים וחוקים. יש אף שאמרו שבני המדינה מסכימים מרצונם החופשי לכל תקנה של המלך. אך ישנה גם גישה אחרת: חכמים אחרים דיברו על סמכות מיוחדת של הריבון לחוקק חוקים הנוגעים לתושבי מדינתו. סמכות זו אינה מבוססת על חוק רגיל כלשהו, אלא היא עצמה ניצבת בתשתית מערכת החוקים.
לכאורה היינו יכולים לבסס את סמכות חוקי המדינה על "דינא דמלכותא דינא". אולם, נחלקו הראשונים האם דין זה שייך בארץ ישראל; והדברים תלויים בנימוק הדין.
שיטת הר"ן(נדרים כח.), שאין דין זה חל בארץ ישראל: "וכתבו בתוספות דדווקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם - אם לא תעשו מצוותיי, אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל - כל ישראל שותפין בה"
כיוון שהר"ן מבסס תוקף "דינא דמלכותא" על בעלות המלך על הקרקעות, הוא טוען שבא"י הקרקעות ירושה לנו מאבותינו, ואינן שייכות רק למלך, ואם כן - אין תוקף לחוקיו.
החתם-סופר (חתם סופר חו"מ מ"ד), חולק על דברי הר"ן ומדייק זאת משיטות הראשונים: "הנה בהא דדינא דמלכותא דינא כתב רשב"ם בב"ב נד ע"ב הטעם דהמדינה עצמה ניחא להו, וזה לשונו: 'כל מסים וארנוניות ומנהגים של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם - דינא הוא, שכל בני מלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו. והלכך דין גמור, ואין למחזיק בממון חברו על פי חוק המלכות הנהוג בעיר משום גזל', עד כאן לשונו. ולפי זה אין לחלק בין מלך אומות העולם למלך ישראל, שאפילו מלך ישראל, שאין הארץ שלו, כי אם לשבטים נתחלקה, מכל מקום כל נימוסיו וחוקיו מקבלים עליהם ברצונם, ומחילה גמורה הוא"
להלכה: משמע בשולחן ערוך (חו"מ שס"ט, ו) שפסק שגם במלכי ישראל יש דינא דמלכותא.
אולם, היו שהעלו טענה, כי הלכת השיתוף אינה חקיקה של הכנסת, שהיא הריבון, אלא פרשנות של בית המשפט (בנוגע לזוגות שהתחתנו לפני שנת תשל"ד; על זוגות שהתחתנו לאחר תאריך זה חל חוק של הכנסת). בהקשר זה, היו שציטטו את דבריו של הרשב"א(שו"ת הרשב"א, חלק ג, סי' קט): "ולעניין דינא דמלכותא דינא שאמרת, בוודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא [=מצוות המלך], ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו דדיניהם דין. אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין. שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל"
את היסוד הזה פיתח מהריא"ז ענזיל (שו"ת מהריא"ז ענזיל, סי' ד): "אפילו לדעת הנימוקי יוסף, שגם בשאר הדברים השייכים להנהגת המדינה אמרינן דינא דמלכותא דינא... בכל הני גווני מיירי בעניין שיצא דבר מלכות מפורש, ואינו תלוי בשיקול דעת איזה שופט... אבל בדברים התלויים בשיקול הדעת מהשופטים הממונים בערכאות, שמחזיקים בדינים שסדרו להם חכמיהם הקודמים בספריהם, כמו שיש להם קצתם מהיוונים וקצתם מהרומיים וקצתם שחידשו להם לפי מצב המדינות, ודנים על פיהם בשיקול דעתם, מעולם לא עלה על דעת איש ישראל שיש לו קצת מוח בקדקודו לומר עליהם דינא דמלכותא דינא; אבל הם הם ערכאות של נוכרים שהזהירה אותנו התורה הקדושה שלא לדון בפניהם..."
לפי זה לכאורה יש מקום לומר שלא שייך ליישם "דינא דמלכותא" בנוגע להלכת השיתוף, שאינה מעוגנת בחקיקת הכנסת, אלא בפרשנות שיפוטית.
אמנם, כפי שציין הרב דייכובסקי (תחומין יח, עמ' 23-25), קשה להבין את החילוק בין חקיקה לבין פרשנות שיפוטית, שהרי - כפי שאנו יודעים היטב מהתורה שלנו - אין שום משמעות לחוק בלי פרשנות, ואי אפשר ליישם חוק בלי לפרשו. ועוד נטען, שבנידון דידן אין מדובר ב"גזירת השופט", אלא באומדנא של דעת בני אדם: חזקה על בני זוג שכוונתם לחלק את רכושם באורח שווה. ייתכן שאפשר למצוא מקור לזה בכתב התנאים שחותמים לעתים לפני הקידושין, שם נאמר: "וישלטו בנכסיהון שווה בשווה". פרשנות כזו אינה שרירותית, אלא היא בבחינת תנאי הכרחי וחיוני ליישום מערכת החוקים.
מעבר לשאלת דינא דמלכותא, ייתכן שיש להעלות כאן יסוד אחר. האגרות משה כותב (אגרות משה חו"מ א, סי' ע"ב) שדין המדינה, אף אם תיקנוהו גויים, משפיע על אומדן הדעת של הצדדים, ומסתמא התכוונו אליו: "ברור ופשוט שכל אלו הדינים התלויין במנהג המדינה... אין צריך שיעשה המנהג על פי חכמי תורה, וגם אף לא על פי יהודים דווקא. דאף שהנהיגו זה הנוכרים, כגון שהם רוב תושבי העיר, נמי הוא מדין התורה בסתמא כפי המנהג, דאדעתא דמנהג העיר נחשב כהתנו בסתמא... ולכן ודאי לא גרע דין המלכות ממנהג, שבסתמא הוא כהתנו אדעתא דדין המלכות"
לפי זה, גם אם נאמר שבעניין זה אין "דינא דמלכותא", עדיין נאמר שבסתמא התכוונו הבעל והאישה לחלק ביניהם את הרכוש במקרה של גירושין, שהרי כך מורה חוק המדינה, וממילא כך המנהג.
אמנם, נימה שונה נשמעת בזה, במקרה דומה ממש לזה שלנו, בדבריו של המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' שכ"ז): "אחת מהאנוסות של פורטוגאל נישאת עם רבי אנוס במלכות פורטוגאל, ובאותו המלכות יש נימוס מהמלך ומהמלכות מזמנים קדמונים שבכל הנדוניאות אם מעט ואם הרבה תהיינה כשימות הבעל חוקת האישה החצי מהנכסים שישאיר אחריו הבעל, כמו שנראה מנוסח הנימוס ברור מאוד. ועתה מת הבעל בפורטוגאל והאישה לקחה חזקת הנכסים כפי נימוסי המלכות...
כפי הנראה הדבר היה פשוט מאוד, אחר שידוע אפילו לתינוקות שכל דיני הנישואין הם נידונים על פי המנהג, וכל הנושא אישה סתם נושא אותה אדעתא לקיים מנהג מקומו...
אך מכל מקום אומר לי לבי שיש מקום לחולק לחלוק ולתת טעם לדבריו, אחר שעיניו הרואות כמה דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב 'והוא שיהיה המנהג פשוט בכל המדינה', כנזכר לעיל, משמע דכל היכא דאיכא לפקפק פקפוק קטן אי זה שיהיה, אין לילך אחר המנהג, והטעם - שיש לנו לעשות כל מאמצי כוחנו לקרב הדברים אל דין תורה"
לפי דבריו, עדיין נותר מקום רב לדיון. המהרשד"ם מעלה שיקול שחציו משפטי וחציו ערכי. ההיבט המשפטי דורש לבדוק היטב האם אכן החוק מכתיב מנהג מוחלט; ההיבט הערכי דורש לעשות ככל האפשר כדי לקרב את הדין לדין התורה.
יש להעיר עוד שהיו שהעירו שהמצב הנוכחי יוצר אי-שוויון לרעת הבעל: ישנו שוויון בנכסים, ועדיין יש על הבעל מחויבויות חד-צדדיות, כגון מזונות וכו'. ומכאן שמדובר במערכת הנמצאת בתהליך התהוות ובמצב ביניים, שיש בו חוסר-איזון.
מן הראוי לסיים בדברים נוקבים שכתב הרב דייכובסקי בהקשר זה (תחומין יט, עמ' 217-218): "אינני מסכים להגדרה ש'הלכת השיתוף' היא אומדנא הנסמכת על חוקות העמים. אני סבור שעניין השיתוף מקובל גם אצל שלומי אמוני ישראל, כולל בבתיהם של דיינים מורי הוראה. כל אחד מאתנו - ואני אומר זאת מתוך ידיעה ברורה - רואה את אשתו כשותפה מלאה לרכושו, ולא יעלה על דעתו לומר לה: 'שלי שלי, ושלך שלי'. הדברים אמורים ביתר שאת וביתר עוז בחוגים חרדיים, שבהם האשה עובדת לפרנסת המשפחה, והבעל יושב ולומד. דווקא שם ראוי שיאמר הבעל לאשתו: 'שלי ושלכם - שלך הוא', ובוודאי שלא יעלה על דעתו לראות את רכוש המשפחה כשייך לו בלבד. בתי המשפט לא חידשו את 'הלכת השיתוף' מתוך אידיאולוגיה המנוגדת לדין תורה, אלא שיקפו את המציאות הקיימת בחיי המשפחה, כולל במשפחות החרדיות, לפיה האשה היא 'אשת חיל' - פשוטו כמשמעו... ראוי לראות את 'הלכת השיתוף' כתקנה לטובת הציבור, שגם אילו לא היו מתקנים אותה בתי המשפט, היה ראוי שתתוקן על ידי חכמי ישראל"
|