| יוסף יקר, עבירת האיומים מוגדרת בסעיף 192 לחוק העונשין בצורה רחבה :"192. המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים.". - כלומר, אין מניעה להעמיד אדם לדין בגין השמעת איום בפני צד ב' שתוכנו הוא פגיעה בצד ג' ובלבד שנסיבות העניין מצדיקות לראות בביטוי המאיים משום איום על צד ב'. כלומר, במקרה שאתה מתאר, המאוים הוא למעשה הוא האדם ששמע את האיום- כמובן, שככל שיש קשר בין שומע האיום לאותו צד ג' כך האיום ילבש אופי ממשי יותר ( ברור שאם למשל אדם מאיים בפני אחר, כי יפגע בבנו- הרי שלמעשה מדובר באיום ממשי ביותר ). יחד עם זאת, בע"פ 2038/04 בעניין לם נקבע כי : " אין זה מוצדק, מבחינת תכלית הסעיף, להוסיף לרכיבי העבירה דרישה נסיבתית קשיחה מסוג 'זיקת עניין' בין המאוים- קולט האיום לבין מושא האיום. כך משום, שהמשקל שיש לייחס לקיומה או להיעדרה של זיקה בין המאוים למושא האיום הוא תלוי הקשר ומשתנה ממקרה למקרה. לעיתים היעדר זיקה אכן ישלול מתוכן הביטוי את אלמנט האיום, ובמקרים אחרים, על אף היעדר הזיקה, יהיה הביטוי בגדר איום. לפיכך אין לקבוע בעניין זה כלל גורף שלפיו נדרשת זיקה בין המאוים לאותו אחר". לעניין הטענה, כי הדברים נאמרו בלהט העצבים, כך שלא הייתה למאיים שליטה עליהם- הרי שזו טענה שלרוב אינה שוללת את פליליות האיום, אך יכולה להיות עילה לסגירת התיק מחוסר עניין לציבור למשל. מקווה שהייתי לך לעזר בברכה,
אמיר מורשתי, עו"ד
מנהל פורום פלילי
|