|
| בתגובתך אתה מציג מאמר של עורך
דין יוסי דר, שפורסם ביומן
הרשת (בבלוג) שלו,
“הפקטור המשפטי", באתר
Wordpress, וכן גם באתר News1
של יואב יצחק, ב-
3 בינואר 2011. אתה
העתקת את המאמר הזה כלשונו ללא מירכאות
(למעט מירכאות פנימיות
שנמצאות במקור) ובלי שטרחת
לציין מאין נלקח ומי המחבר. זה
לא יפה, זה לא רציני,
וזה בעיקר לא חוקי (הפרת
זכות יוצרים).
ולגופו של עניין: יוסי
דר במאמרו מצטט רק חלק מסעיף 428 לחוק
העונשין, ובכך הוא יוצר
רושם מטעה, ואף מסיק את
המסקנה השגויה, שרק איום
בפגיעה שלא כדין יכול לגבש את עבירת
הסחיטה. אבל עיון מדוקדק
בסעיף כולו ילמד, שהביטוי
"שלא כדין", המופיע
בו, חל רק על איום בפגיעה
בגוף, בחירות, ברכוש,
בפרנסה, בשם
הטוב או בצנעת הפרט, אך לא
על איומים נוספים המפורטים בהמשך:
איום בפרסום (שיכול
להיות, כשלעצמו, כדין)
או בהימנעות מפרסום (כשהפרסום
נדרש לטוב הנסחט) וגם לא
על הטלת אימה בדרך אחרת. הנה
הסעיף במלואו:
“המאיים על אדם בכתב, בעל
פה או בהתנהגות, בפגיעה
שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר,
בחירותם, ברכושם,
בפרנסתם, בשמם
הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או
מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר
הנוגע לו או לאדם אחר, או
מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל
כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע
ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו
[קרי: עונשו
המרבי, עב”א] - מאסר
שבע שנים; נעשו המעשה או
המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או
במהלכם, דינו - מאסר
תשע שנים".
על כן, בניגוד
לטענת הכותב והפרשנים שהוא מסתמך עליהם,
האמירה: “אתה
ביצעת בי עבירות מיניות וגרמת לי נזק,
ולכן אני דורשת ממך פיצוי כספי.
אם לא תשלם לי - אפנה
למשטרה ואגיש נגדך תלונה", היא
סחיטה מובהקת באיום, וכפי
שציינתי, היא מכילה גם את
עבירת החיפוי שבסעיף 253 לחוק.
|