|
| חוק איסור לשון הרע, למרות שמו, אינו אוסר לחלוטין פרסום לשון הרע. החוק קובע, בסעיף 14, שפרסום שהוא אמת ויש בו עניין ציבורי, יהא מוגן (קרי: מותר). בנוסף לכך, יהיו מוגנים פרסומים שנעשו בתום לב, באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, ולדוגמה: פרסום שהוא "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" (סעיף 15(4)).
כיוון שכך, מותר לפרסם, למשל, שאיש ציבור לקח שוחד, או גנב או אנס, אבל על המפרסם הנטל להוכיח, שהפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי (ושימי לב: הוכחת הדברים אין פירושה שהפרסום אינו לשון הרע, אלא שהוא מוגן חרף היותו לשון הרע).
מותר גם לפרסם ביקורת, לרבות בדרך של סאטירה, על דעותיו והתנהגותו של איש ציבור, אבל זו צריכה להיות בתחום הסביר (לפי שיקול דעתו של השופט), כדי שתעמוד למפרסם הגנת תום הלב. התובע (הנפגע), לעומת זאת, יוכל לסתור את חזקת תום לבו של הנתבע אם יוכיח, למשל, שהוא התכוון לפגוע בו מעבר לסביר (ליתר פירוט ראי סעיף 16 לחוק).
והסביר השופט חיים כהן, מנוחתו עדן, בפסק דין:
“הלעג והסאטירה - ולעג וסטירה חסרי טעם טוב בכלל זה - הם כלי זינם המובהקים של מבקרי ביקורת, והשימוש בהם מעיד אולי על מיומנות ותחכום, אך אינו מעיד על חוסר תום לב. ולא הרי חוסר טעם טוב כהרי חוסר תום לב, שזה מסממני הביקורת שאין לאל ידי המחוקק להשגיח בו, וזה מגיע לידי חריגה ממסגרת הביקורת העניינית שהמחוקק אינו מוכן להשלים עמה" (ע"א 7/79, הוצאת ספרים 'החיים' נגד רשות השידור ואחרים, פ"ד ל"ה (2), 365).
|