|
| בתקופת השלטון העותמאני בארץ ישראל היה משטר הקרקעות מבוסס על הדת המסולמית, בשנת 1858 נחקק על ידי השלטון העות'מאני חוק הקרקעות , שהיווה חלק מן המג'לה. חוק זה חילק את הקרקעות בארץ ל-5 סוגים:
· קרקע מסוג מירי - קרקע שהיא בבעלות המדינה ואזרחים שחיים בתחום הקרקע אינם יכולים לבצע שום שינוי בקרקע, אסור לבנות ואסור לנטוע גידולים חקלאיים אך יכלו להנות ולהשתמש ביבול החקלאי באותה הקרקע.
· קרקע מסוג מוּלק - קרקע זאת נמצאת באזורים שמיושבים בצפיפות באופן יחסי וקרקע זאת היא בבעלות פרטית של האזרח ולא היו על הקרקע מגבלות, האזרח שהחזיק בקרקע מסוג זה יכל לנטוע לבנות ולמכור.
· קרקע מסוג ווקף - קרקע שמשמשת לצורכי דת (כל הדתות), קרקע מסוג זה אינה ניתנת להעברה והיא נמצאת בשליטת הרשות המקומית.
· קרקע מסוג מתרוּכה - קרקע זאת היא קרקע בבעלות המדינה שמשמשת לצורכי ציבור, לדוגמה דרכים, נהרות, גשרים, מבני ציבור ועוד.
· קרקע מסוג מוואת - קרקע זאת אינה ניתנת לעיבוד חקלאי או אזורים שמרוחקים מאזורים מיושבים והקרקע למעשה שוממת.
|