|
| האם תצהירי עדות ותצהירים אחרים, וכן גם המסמכים שצורפו אליהם, או מסמכים שנחשפו במסגרת גילוי מסמכים מוקדם: האם את כולם יש להגיש מחדש בשלב ההוכחות כדי שייחשבו כראיות?
ואם כן, האם יש להגישם ממש, כלומר: למסור עותקים נוספים מהם לבית המשפט ולצד שכנגד, או שדי באמירה כגון: "אבקש לראות את התצהיר ונספחיו, המצוי כבר בתיק בית המשפט, כראיות"?
ואם לא, כלומר: אם תצהיר ונספחיו (או התצהיר בלבד?), שכבר נמצאים בתיק, נחשבים כראיות, מה דינם בערעור? האם יש לצרפם לתיק המוצגים כדי ששופטי הערעור יתייחסו אליהם?
ומדוע צריך להגיש בערעור את תיק המוצגים בשלושה עותקים לבית המשפט, ועותקים נוספים לצדדים שכנגד, אם ממילא התיק כולו (ולא רק המוצגים) מועבר לערכאת הערעור (אני מניח, ששופטי הערעור אמורים לעיין גם בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט קמא, ולא רק במוצגים), והצדדים שכנגד כבר קיבלו את העותקים בהליך הראשון?
ואם בכל זאת הוחלט ליחד את המוצגים, לנוחות השופטים, מדוע מספר העותקים לשופטים בלבד הוא שלושה, ולא שניים (הרי תיק מוצגים אחד מצוי ממילא בתיק המקורי של בית המשפט הראשון)?
ומה עושים אם המוצג הוא, נניח, ספר, שעותקים ממנו כבר אינם בנמצא? האם צריך לצלם את הספר כולו במספר העותקים הנדרש?
ולמה צריך להגיש גם כתב ערעור וגם עיקרי טיעון, ומה ההבדל ביניהם, מלבד האסמכתאות שיש לצרף לעיקרי הטיעון? ואם זה ההבדל היחיד, מדוע לא נקבע, שהאסמכתאות יצורפו לכתב הערעור, כך שלא יהיה צורך בעיקרי טיעון?
ואם למערער באמת אין מה להוסיף על מה שכתב בכתב הערעור, האם הוא יוצא ידי חובתו בכך שהוא מודיע לבית המשפט, כי הוא מבקש לראות את כתב הערעור גם כעיקרי טיעון, או שהוא חייב להגיש שוב את כתב הערעור בשינוי כותרת ל"עיקרי טיעון"?
ומה ההיגיון בבכל החוקים והכללים הללו, שמעמיסים ניירת על תיקי בית המשפט וגורמים טרחה רבה וביטול זמן לשופטים ולעורכי הדין?
|