תשובה

מנתוני שאלתך עולה, כי אין חולק כי הוסכם על תשלום עבור המטפל החל מהשנה השניה ואילך. מכאן, כי אין זה משנה שבית האבות נזכר לדרוש את התשלום באיחור של שנה, שכן מבחינה מהותית הוא זכאי לכך על פי המוסכם בחוזה עם הקשישה. לסיכום, על הקשישה לשלם את שהתחייבה בחוזה.

גדי שלום,



יש לעיין בהוראות ההסכם. יתכן שניתן לראות בעובדה כי העובד הזר לא התגורר בבית האבות במהלך השנה הראשונה מעין "זיכוי" של הקשישה שיש לזקוף לטובתה, ביחס לשנה אחת. עושים זאת באמצעות קיזוז חיובים.



אשר להמשך - ואני מניח שבהמשך העובד התגורר בבית האבות - כאן יש קושי. אמנם מדובר בחיוב שביצועו נדרש באיחור ניכר, אך אין זה עדיין מפקיע את תוקפו המשפטי.



מה שכן - אם בגדר אותה דרישת תשלום מבקש בית האבות לחייב את הקשישה גם בגין הפרשי ריבית והצמדה, אין לכך צידוק משפטי. מקורו של האיחור בהתנהלות הנושה (בית האבות), ולפי סעיף 43(ב) לחוק החוזים, "דחה המועד לקיום החיוב כאמור בסעיף קטן (א), רשאי בית המשפט, אם ראה
שמן הצדק לעשות כן, לחייב את הנושה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לחייב עקב הדחיה, אף
אם אין בדבר משום הפרת חוזה מצד הנושה..."



יתרה מכך, בהתאם לסעיף, יתכן שעומדת לקשישה עילת תביעה נגד בית האבות בגין הנזקים שנגרמו או ייגרמו לה בעקבות החיוב המאוחר. תביעה שכזו אפשר להעלות במסגרת כתב תביעה שכנגד, לאחר שהקשישה תיתבע על-ידי בית האבות.



בברכה,

ארתור בלאייר, עו"ד

מנהל פורום דיני חוזים