האשמת תלמיד בגניבה בבית הספר

1. האשמת תלמיד בגניבה בנוכחות אחרים היא פרסום לשון הרע כהגדרותיהם בסעיף 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע. עם זאת:

2. פרסום לשון הרע עשוי להיות מוגן (קרי: מותר) בנסיבות מסוימות, ובין היתר, אם נעשה כדי להגן על עניין אישי כשר של המפרסם או של מי שהפרסום מופנה אליו (סעיף 15(3) לחוק); או אם היה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע, בעניין שבו המפרסם ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור (סעיף 15(7) לחוק).

3. תנאי להגנה בנסיבות האמורות הוא, שהפרסום נעשה בתום לב, וזה עניין לשיקול דעתו של בית המשפט, על-פי סבירות הפרסום בנסיבות שנעשה.

4. לפי סעיף 16(ב) לחוק, המפרסם יוחזק (ייחשב) כמי שפעל בחוסר תום לב, אם יוכח, שמה שפרסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; או שהפרסום לא היה אמת והוא לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם הפרסום אמת, אם לאו; או אם התכוון בפרסום לפגוע מעבר לסביר.

5. קודי הארוניות, שנמצאו רשומים ביומנו של בנך, אכן מחשידים אותו ברצון לגנוב. אך לא ברור כיצד הגיע היומן לידי אותו סגן מנהלת. אם הסגן הוציא את היומן מתיקו של הנער בלי רשותו, הרי שפגע בפרטיותו, וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע:

“חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה" (להבהרת המונחים "הגנה" ו"פטור" לעניין זה ראי סעיפים 18 ו- 19 לחוק).

6. מלבד לשון הרע, אפשר שקיימת במקרה הנדון עילת תביעה בגין רשלנות, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.

7. עובד ציבור (עובד מדינה או עובד רשות ציבורית) חסין מתביעה אישית בגין מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו (אלא אם כן המעשה נעשה בכוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק), אך המדינה או הרשות הציבורית נושאת באחריות שילוחית למעשיו (ראי סעיפים 7 - 7ו לפקודת הנזיקין).

8. מודגש: ניסיתי להבהיר כאן את עיקרי הדברים הדרושים לעניינך. איני מתיימר לשפוט, ודאי שלא על-פי צד אחד ובלי ידיעת מלוא העובדות, ואין בתגובתי זו שום עצה או המלצה כיצד לנהוג.