להלן הסבר מקיף ויעיל מהמועצה הישראלית לצרכנות

היעדר חלופה לחלק גדול מן הציבור הביא את המחוקק לקבוע כללים  שיגנו על הציבור מפני שרירות לב.  

בסעיף 399(א), בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961,  בפרק "חובות בעל רישיון" נאמר כך: "בעל רישיון קו יפעיל את השירות שעליו ניתן לו הרישיון באורח תקין, סדיר ורצוף, בצורה המבטיחה נסיעה נוחה ויעילה בהתחשב בצורכי הציבור".

על "אגד" חלה חובה להפעיל שירות סדיר של תחבורה ציבורית, ולוודא כי הנהגים יוצאים בזמן ליעדם  מקפידים על מסלולי הנסיעה, כפי שנקבעו ופורסמו.  אם החברה לא מילאה מחויבות זו היא תישא באחריות. פנייה בתלונה למשרד התחבורה

לחובה הנ"ל נקבעה גם סנקציה. צרכן שהתברר לו כי חברת האוטובוס נמנעה מלהוציא את האוטובוס בזמנו או שהקו הופעל באופן לא רציף ויעיל,  רשאי לפנות למשרד התחבורה.  המשרד יבחן את הפנייה ואף  יכול להגיש כתבי אישום נגד חברת האוטובוס.

למשל: בעקבות פניית צרכנית למשרד  הוגש כתב אישום כנגד חברת האוטובוסים כי  היא "דילגה" על הוצאת אוטובוסים שהיו אמורים לצאת לפי מה שנקבע ופורסם, ובסוף ההליך החברה הורשעה ונקנסה. ביהמ"ש אף דחה את טענת חברת האוטובוסים שהתקלה לא אירעה באשמתה וקבע:"טענת  ההגנה כאילו הרמזורים במקום מסוים בעיר לא פעלו  כשורה, ואשר על  כן  נגרמו פקקים, אינה טענת הגנה טובה, והחברה הייתה אמורה לצפות מצב שכזה ולהיערך בהתאם לסוג כזה של תקלות" (תחת (ת"א) 543/03  מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' דן אגודה שיתופית בע"מ). תביעה כנגד חברת האוטובוסים 

בשורה של פסקי דין חייבו בתי המשפט את חברות האוטובוסים לשלם פיצויים לצרכנים שנאלצו להמתין לאוטובוסים  שלא הגיעו לתחנות בהתאם ללו"ז הקבוע. גובה הפיצוי שנקבע ע"י בתי המשפט שיקף את חומרת האיחור ואת תדירותו. להלן דוגמאות: * באחד המקרים חברת האוטובוסים טענה כי לגבי האיחור הנטען של שעה, לא ניתן לאתר מידע לאור הזמן הרב שחלף; לגבי איחור של 15 דקות ביציאה מירושלים, טענה הנתבעת שהאוטובוס יצא באיחור קל;  לגבי האיחור של שעה ביציאה מאלון שבות , טענה הנתבעת שהאוטובוס יצא בזמן וייתכן שהתובעת פספסה אותו; לגבי איחור של 30 דקות ביציאה מירושלים, טענה הנתבעת שלפי כרטיס העבודה הייתה תקלה באוטובוס ועל כן הוא יצא באיחור של 15 שעה. לגבי איחור של 25 דקות ביציאה מירושלים, טענה הנתבעת כי על פי הטכנוגרף האיחור היה בן 7 דקות בלבד.  * במקרה זה בית המשפט קיבל את טענת הצרכנית וציין כי לא השתכנע שחברת האוטובוסים מסרה מידע נאות על שינוי במועדי הנסיעות, ולגבי העיכובים באופן שיאפשר להם להיערך ולהקטין את נזקם  ובהתאם התחשב בכך שהצרכנית נאלצה להמתין זמן רב או למצוא חלופה בדרך של נסיעה בטרמפים וחייב את חברת האוטובוס לשלם לצרכנית סך 5,500 ₪ + 500 ₪ כהוצאות משפט ( ת"ק י-ם, 4956/07 קופולוביץ נ' אגד).  * במקרה אחר צרכן שנאלץ להמתין בין 40-60 דקות  תבע את חברת אגד על איחוריה וזכה בתביעתו בפיצוי של 1200 ₪ ובהוצאות משפט של 350 ₪ . בית המשפט ציין בפסק הדין: על לוח הזמנים יש להקפיד, והנתבעת מחויבת לו. פרסום לוח זמנים בידיעתה כי אין לה די  רכבים לביצוע כל הנסיעות במועדן, כי אם חלק בלבד, יש בו כדי "הטעיה" אסורה על פי חוק הגנת הצרכן.  התובע, צורך את השירות מהנתבעת בלבד, ואין מעניינו קשייה של הנתבעת לאכיפת התחייבויות להן היא טוענת, של גורמים אחרים כלפיה, גם אם, וככל שיתברר שהללו נכונות. (תק (י-ם) 3119/07 שמואל מגנצא נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ). * צרכנית אחרת תבעה את חברת קווים בגין איחורים, ונפסקו לזכותה פיצויים. ביהמ"ש (בת"ק 1062-03-08 ראובני נ' קווים) ציין כי שיבושי תנועה בשל שיפוצים אינם מהווים היתר לחרוג מהלו"ז. נהפוך הוא, החברה המודעת לעיכובים הייתה צריכה לעדכן את הלו"ז בהתאם. "ברור לחלוטין," פסק בית המשפט, "כי זמן המתבזבז בהמתנת שווא לאוטובוס שאינו מגיע, או מאחר במידה ניכרת, הוא זמן שלא ניתן לנצלו לדברים אחרים, וחזקה על התובעת, כמו על כל אדם אחר, שיש לה דברים חשובים יותר לעשות בזמנה מאשר לשבת ברחובות תל אביב ולהמתין לאוטובוס."  החברה חויבה בפיצוי של 1500 ₪+150 ₪ בגין הוצאות משפט. * מקרה חריג ומיוחד שהובא לפתחו של ביהמ"ש חייב את חברת אגד לשלם 17,800 ₪  לצרכן שהגיש לחברה 34 תלונות על איחורים של אוטובוסים. 

בית המשפט מפי כב' השופט טננבוים ציין בפסק הדין:  "אי קיום תנאי הרישיון מהווה פגיעה בנוסעים אך גם כאן פגיעה כלכלית לא קלה בכלל הציבור .  זמנו של הציבור איננו הפקר ואפילו דקה מזמנו.  אוטובוס שיוצא ולו ברבע שעה מאוחר ממה שיועד לו משפיע על זמנם של נוסעים רבים ולא רק על זה של התובע שעומד לפני.  צריך לזכור שאוטובוס יכול להסיע כחמישים נוסעים, ואפילו נאמר שרק כארבעים נסעו בו, הרי מדובר בעשר שעות מצטברות.  עשר שעות של עבודה ופנאי שברור לי שהנוסעים יכלו לעשות בהן שימוש טוב יותר מאשר להמתין לחינם.  כל איחור מהווה פגיעה כלכלית ושעות עבודה, לימוד ונופש מבוזבזות לעוגמת נפשם של הנוסעים. חובה עלינו לזכור כי המשתמשים בתחבורה הציבורית הם לא תמיד בעלי הכוח בציבור, ועל בית המשפט להגן עליהם כמידת האפשר.  רבים מבין המשתמשים הם ילדים, קשישים, סטודנטים, חיילים, ואחרים שאין בידם אפשרות לכלי רכב פרטי, ובוודאי לא לקחת מונית.  התחבורה הציבורית היא המכשיר היחיד שברשותם להגיע ממקום למקום.  נכון הוא שמטבע הדברים יש לעתים פקקים ועיכובים בדרכים, אך לפחות מן הראוי שהקווים יצאו בזמנם, ובמדויק." (ראה 2659/07 כרמלי יצחק נ' אגד ואח' )