האם קללות או ביטויים עולבים הם לשון הרע?

אבל לא כל גידוף.
תלוי בנסיבות, בהקשר המסוים, בחומרת הגידוף ובמשמעו בעיני אדם סביר.
לא דומה הגידוף "אידיוט!", שמטיח נהג בעמיתו בשל מה שנראה לו כעקיפה לא זהירה; לאמירה "פלוני אידיוט" במאמר בעיתון או בפורום אינטרנט. עם זאת, אם אותו פלוני פרסם, נניח, דברים בשבחו של היטלר או אוסאמה בן לאדן ימ"ש, התגובה "אידיוט!" בנסיבות אלה עשויה להיחשב סבירה.
הנה, למשל, מה שאמר שופט בית המשפט העליון אליעזר ריבלין בעניין בן גביר נגד דנקנר (רע"א 10520/03; השופט ריבלין, בדעת מיעוט, דווקא סבר שיש לדחות את התביעה):
"לא אמרתי - ואינני אומר - כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ'אנטי ציוני' יכול שייחשב בגדר לשון הרע (ע"א 698/77, ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ"ד ל"ב (2) 183), וכך גם הכינוי 'נאצי' ו'אנטישמי' (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 130, והאסמכתאות שם). סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד מאוד, ועל כן להוות משום לשון הרע. עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע" (סעיף 26 לפסק הדין).
והסביר יפה אורי שנהר בספרו, הנזכר לעיל, דיני לשון הרע, ודבריו מצוטטים בכמה פסקי דין:
"שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כבלשון הרע תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן.
"זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים..."

לפני כ- 40 שנה הורשע אברהם עזראן בעבירה של העלבת עובד ציבור על שכינה את מזכיר המועצה המקומית בקרית גת, יוסף כהן, "מטומטם".
הפרשה נדונה תחילה בבית משפט השלום באשקלון, ושם זוכה המערער. אולם בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין המזכה והורה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, לשופט אחר. בקשת רשות לערער על פסק דין זה של המחוזי נדחתה בבית המשפט העליון.
בסיבוב השני הורשע המערער בבית משפט השלום והוטל עליו קנס של 50 לירות. בערעור בבית המשפט המחוזי אושר פסק הדין ברוב דעות. בערעור בבית המשפט העליון אושרה ההרשעה פה אחד, אך בהתחשב בכך, שהמערער גם נעצר שלא כדין (בעקבות הוויכוח עם מזכיר המועצה), הוחלט להפחית את הקנס ולהעמידו על סכום סמלי של לירה אחת. וכך כתב השופט חיים כהן באותו פסק דין (ע"פ 523/72):
"בלשוננו המודרנית משמש התואר LמטומטםL לציון סתימתן של דרכי המחשבה, אם דרך קבע ואם לעניין פלוני; ואין נפקא מינה אם סתימה זו באה לו לאדם מטבע ברייתו או מרוע לב או מזלילה וסביאה או (כפי שיש גורסים) מרוב שררה. על-כל-פנים, עלבון לו לאדם, וגם קלון, שנסתמו דרכי מחשבתו, שהרי מה מותר לו לאדם כזה מן הבהמה. יש ומעשהו או התנהגותו או תגובתו של אדם עשויים לעורר רושם כאילו נסתמו דרכי מחשבתו, ולו רק זמנית בלבד; ואז מטבע אנוש הוא להוכיחו בצורה זו או אחרת - וצורת כינויו בתואר LמטומטםL אינה הצורה המנומסת או הלגיטימית שבהן.
ודי ברמיזות אלה כדי להראות שבנסיבות המיוחדות אשר בהן הטיח המערער את המילה LמטומטםL בפני מזכיר המועצה המקומית, הרי אם כי העליב אותו כאמור בסעיף 144 לפקודת החוק הפלילי 1936 [שקדמה לחוק העונשין, עב"א], הקנס המרבי שמן הדין והצדק ניתן להטיל עליו בשל כך (אם נעניש אותו על העלבון בלבד ולא על ניהול המשפט), הוא קנס של לירה אחת".