הודעה על פניה לערכאות משפטיות

נועה שלום וברכה,

הודעה על פניה לערכאות משפטיות, אינו איום, אלא שימוש באמצעי לגיטימי.

מקווה שהייתי לעזר, בברכה, אייל

לפי תיאורך, לא
עברת עבירה כלשהי, משום
שחנית באותו מקום ברשות אחד הבנים.
ואף אם לא תתקבל גירסתך
באשר לרשות מפורשת, עדיין
שתיקת הבנים משך כשנתיים, בלי
הסבר מניח את הדעת, עשויה
להתפרש כהסכמה מכללא (משתמעת).
על כן אם הבן יתלונן נגדך
במשטרה (למשל, על
עבירת עושק לפי סעיף 431(1) לחוק
העונשין)*, סיכויים
טובים שהתיק ייסגר מחוסר אשמה או,
לפחות, משום
שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך
החקירה (נוסח עדכני
ל"מחוסר עניין לציבור"
הזכור לרע).

עם זאת, במשפט
אזרחי תעמוד גירסתך מול גירסת האח,
ואפשר שבית המשפט ישתכנע,
שיש מקום לחייבך בפיצוי
על-פי חוק עשיית עושר
ולא במשפט.

נראה לי שפשרה היא פתרון
הולם והוגן לסוגיה שהעלית, אף
אם אחד הבנים הרשה לך במפורש לחנות באותו
מקום (אך לא ברור לי
מדוע הבן האחר דורש ממך תשלום עבור חניה במשך שבע
שנים, אם לטענתו חנית
באותו מקום שלוש שנים בלבד).



__________

 * אמנם העבירה הראשונה,
שעולה על הדעת במקרה הנדון,
היא הסגת גבול, אך
זו פחות מתאימה לענייננו, משום
שהסגת גבול כשלעצמה אינה עבירה. כדי
שהסגת הגבול תיחשב עבירה, צריך
שתיעשה במטרה להפחיד מחזיק בנכס,
להעליבו, להקניטו
או לעבור עבירה (סעיף
447 לחוק העונשין)
או, לפחות,
מתוך צפיית אחת התוצאות
האלה (ההפחדה, ההעלבה
וכו') כאפשרות קרובה
לוודאי (סעיף 20(ב)
לחוק).

וגם במישור האזרחי אין עילה
לתביעת פיצויים על הסגת גבול במקרקעין,
אלא אם כן גרמה נזק כספי
(סעיף 29 לפקודת הנזיקין).

וכן איני מוצא בשאלתך יסוד
להאשימך באחיזת מקרקעין בכוח לפי סעיף
190 לחוק העונשין:
"האוחז, ללא
אבק זכות, מקרקעין של
אדם הזכאי להחזיק אותם על פי דין,
ועלול בכך להביא לידי הפרת
השלום או לחשש סביר של הפרת השלום,
דינו [קרי:
עונשו המרבי, עב"א]
- מאסר שלוש שנים".