כיצד בתי המשפט קובעים את הוצאות לדוגמה בתביעות קטנות?

תבעתי את חברת המים שלנו על הפקעת מחיר אשר פגעה בכמות עצומה של לקוחות (דני טאובר נ. הגיחון, תק 4276-09 ירושלים).
ביקשתי הוצאות לדוגמה לפי סעיף 31א(ג) המאפשרים להגיע עד 50000 ש"ח במקרים "מחמירים" או מתמשכים.
הצלחתי להוכיח הכל!! להלן ציטוט מפסק הדין: "... הרי שהמסקנה הלכאורית המתבקשת היא זו לה חתר התובע ולפיה לא הוענקו זיכויים לתושבים על אף התחייבות הנתבעת". מדובר בכ- 120,000 תושבים!
למרות זאת, השופט הפעיל את סעיף 31א(א) לחוק הגנת הצרכן (המוגבל בסכום של 10,000 ש"ח) ולא את סעיף 31א(ג) לחוק (המוגבל בסכום של 50,000 ש"ח).
השופט התעלם לחלוטין מכך שסעיף 31א(ג) מתייחס לפגיעה בכמות גדולה מאד של צרכנים, למרות שהדגשתי זאת שוב ושוב.
יתרה מזאת: השופט אף הוסיף את המילים הבאות: "מאחר וממילא סבור אני שסכום של 10,000 ש"ח משקף באופן ראוי את הפיצוי שיש להשית על הנתבעת ...", או במילים אחרות: השופט סגר בפני את דלת ערכאת העירעור.
כל זאת מביא אותי למסקנה (בלתי מקצועית) שבתי המשפט נוטים לקמץ בשימוש בהוצאות לדוגמה ככלי ענישה.
מתווספת על כך דעתם של אנשים רבים ששיבחו אותי על כך שזכיתי בהוצאות של 13,500 ש"ח. "זה הרבה מאד בבית משפט לתביעות קטנות".
שאלתי: מדוע ביהמ"ש מקמץ? מה הרציו העומד מאחורי מדיניות שכזאת?
לכאורה, המדיניות לגבי חוק הגנת הצרכן צריכה היתה להיות הפוכה: צריכים להיות נימוקים מדוע לא להשית את העונש המכסימאלי על עוסק. שאם לא כן, החוק אינו מרתיע עבריינים.