האם פסק הדין קובע שהתיישנות הזכות להגשת תביעה לגמלת נכות, למרות חוסר הכרעה בתקנון?

קרנות הפנסיה פועלות לפי תקנוניהם, והחובות והזכויות לרבות הקביעה בדבר התיישנות נקבעות לפי התקנון.
בהליך בבית דין אזורי, התובע טען כי תקנון X הינן הרלבנטי לעניינו ובו
תק' התיישנות ארוכה שלפיה אין התיישנות על הבקשה לנכות שהוגשה לקרן הפנסיה,
ונתבעת קרן הפנסיה טענה כי תקנון Y הוא הרלבנטי ובו תק' התיישנות קצרה של 3
שנים שלפיה התיישנה הבקשה לנכות שהוגשה לה.




אלא שסוגיית תק' ההתיישנות שבתקנון, כלל לא נתבררה בהליך , מכיוון שתוך
כדי ההליך הקרן החליטה שמבקש הנכות לא יכל לטפל בענייניו וכי לכן אותה
התק' בה לא היה יכול לטפל בענייניו, לא נספרת- ולכן אין התיישנות.




למרות שההתיישנות הוסרה בהליך מבלי להכריע בעניין ההתיישנות שבתקנון. בפסק הדין כותב השופט כך:




" הליך זה נפתח בבית הדין כערעור על החלטת הנתבעת לפיה אין באפשרות
הנתבעת לטפל בתביעה לגמלת נכות, מאחר שחלפו למעלה משלוש שנים ממועד אבדן
כושר העבודה הנטען ועד הגשת התביעה לנתבעת. כלומר, כי התיישנה הזכות להגשת
תביעה לגמלת נכות."




שאלתי היא:

 לדעתי המשפט :"כלומר, כי התיישנה הזכות להגשת תביעה לגמלת נכות". יש בו
משום קביעה כי אכן הזכות להגשת התביעה התיישנה- חרף שזכות זו התלויה
בהכרעה בתק' ההתיישנות לפי תקנון כלל לא נתבררה וכלל לא הוכרעה.
האם אני צודק?
ככל שכן,

מה ניתן לעשות על מנת לתקן את זה?

האם אין מנוס מהגשת ערעור או שיש אופציה אחרת?