שאלה תיאורטית או פרקטית?

ברמה התיאורטית, אם המוות נגרם מהתקף לב אין ויכוח שלא מדובר ב"מקרה ביטוח" ואין אפשרות לקבל כל פיצוי מהביטוח. הדבר אינו שונה, לצורך העניין, מאדם שנפטר מהתקף לב שיום א', גופתו הועלתה לרכב ביום ג', ותוך כדי הסעתה אירעה תאונה. טרם התאונה האדם כבר לא היה בין החיים והביטוח במקרה שכזה אינו רלוונטי.
ככל שמדובר באירועים מהחיים נכנסת לתמונה הסוגייה הראייתית. לא פשוט להוכיח את גורם המוות במקרים שכאלה. לא תמיד ברור אם התאונה התרחשה תוך כדי ההתקף (ולפני שהאדם נפטר) או לאחר מותו של האדם כתוצאה מההתקף. בקיצור מדובר בסוגיה סבוכה מבחינה ראייתית.
בפרשה שהגיעה לפתחו של ביהמ"ש המחוזי נקבע כי כאשר יש ספק שכזה וככל שהראיות אינן מצביעות בבירור על גורם המוות, יש להעדיף את הגרסה לפיה תאונת הדרכים היא הגורם. הנימוק לכך הוא נימוק הסתברותי (מבחינה סטטיסטית תאונות דרכים המביאות לידי מוות הן, לצערנו, דבר שבשגרה. התקף לב תוך כדי נהיגה המביא לידי תאונה הוא אירוע שכיח פחות.). לדעתי, מותר להניח ששיקולי מדיניות משפטית, אמפתיה כלפי משפחת הנפגע כמו גם הרצון לאפשר להם להפרע פיצויים, נתנו רוח גבית להחלטה.
הלכת השנים האבודות (אטינגר) בהחלט חלה על תביעות לפי הפלת"ד (ר' רז נגד מנורה). בפ"ד נקבע כי להלכה עקרונית יש תחולה על תביעות מסוג זה אלא שבמקרים מסויימים ביהמ"ש יקבע הסדר אחר בעל תכלית עקרונית דומה.