הכרה בשכר טרחת עו"ד כהוצאה מוכרת בתביעת עובד נגד מעסיק

חי שלום,

שאלת שאלה מרתקת וחשובה!

השאלה היא אם עובד שכיר רשאי לנכות הוצאות בכלל, והוצאות שכ"ט עו"ד בתביעה שניהל כנגד מעבידו, בפרט.

במקרה שלך, פוטרת מעבודתך, תבעת את מעסיקך בביה"ד, וזכית בפסיקה/פשרה המורה למעבידך לשלם לך סכומים המבוססים על שכרך החודשי, ואף מעבר לכך. מסכומים אלה נוכה לך מס במקור על ידי המעביד/המשלם. כעת אתה מבקש לדעת האם ניתן לנכות (להכיר) את הוצאות שכר טרחת עורך הדין ששילמת במסגרת התביעה כהוצאה מותרת בניכוי לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה, במסגרת הדו"ח השנתי שלך, ובכך להפחית את הכנסתך החייבת.

בשאלה זו נניח כי הסכומים ששולמו לך מוגדרים כהכנסת עבודה, החייבת במס, ולא כפיצוי נזקי / עגמת נפש שאינו ממקור הקובע בפקודה (במקרה כזה, סכום הפיצוי פטור ממס).

סעיף 17 לפקודת מס הכנסה קובע כי יותרו בניכוי רק הוצאות שיצאו בייצור הכנסה. סעיף 32 לפקודה קובע סייגים והוצאות שאינן מותרות, ובראשן הוצאות שאינן כרוכות ושלובות בתהליך הפקת ההכנסה. במילים אחרות, אפילו אם הוצאה מסוימת תרמה באופן כלשהו להשגת ההכנסה, היא לא תותר בניכוי אם אינה הכרחית ואינטגרלית לייצור אותה הכנסה. דוגמאות שמונה החוק: הוצאות פרטיות, הוצאות בית, הוצאות נסיעה למקום העבודה, טיפול בילדים וכו' – כל אלו נחשבות הוצאות שאינן ניתנות לניכוי כנגד הכנסה מעבודה.

סעיף 17 חל עקרונית על "כל אדם" ללא אבחנה, ולכאורה גם שכיר זכאי לתשלום מס אמת, תוך ניכוי הוצאותיו – ככל שהן באות בגדרי התנאים שקובע סעיף 17.

אלא שגישת רשות המיסים מאד מצמצמת בהקשרים אלה – לטעמי לא באופן נכון או הוגן בהכרח – ואף הפסיקה מערימה קשיים על ניכוי הוצאותיו של שכיר.

התפיסה הזו נובעת ככל הנראה מכך, שבעולם "השכירים" מקובל לחשוב שכל הוצאה שנגרמה לעובד מוחזרת לו על ידי מעבידו, או גלומה במשכורתו (ומן הסתם מותרת לניכוי אצל המעביד), או שגם אם הוציאה העובד – הוא עשה זאת כמתנדב.

אלא שהמציאות עשויה להיות שונה – כפי שהעידה תקופת הקורונה למשל, או במקרים כגון אלה שמעוררת השאלה. אגב, נוכח מגיפת הקורונה צוות של רשות המיסים אכן בחן היבטים שונים של מיסוי בעולם העבודה, אך לא נראה שגובשו או פורסמו מסקנות בעניין.

בפועל, עובדים שכירים כמעט ואינם מנכים הוצאות מהכנסתם ממשכורת, למעט חריגים מועטים שקבועים בדין – זאת, או מחמת הטרחה הכרוכה בהגשת דו"ח ודרישת ההוצאה או מחמת גישתה המצמצמת של רשות המסים.

אציין, כי בעבר (בשנת 2012) הוקמה עצומה ציבורית שדרשה לאפשר הכרה בהוצאות תביעה כזו לשכירים, ובמסגרתה צוין כי "כיום אין סעיף ספציפי... ההנחיה... היא הפוכה, כלומר המגמה היא שלא להכיר בהוצאה לעובד ללא היתר מפורש". במילים אחרות, רשות המסים רואה בהוצאות משפט של עובד עניין אישי שאינו כרוך ושלוב בייצור הכנסת המשכורת השוטפת, ולכן לא מתירה אותן בניכוי.

דוגמא לגישה מצמצמת כזו ניתן אולי למצוא ב פס"ד דוידוביץ (בית הדין לעבודה, 2005), שם התעורר העניין בהקשר של חישוב דמי ביטוח לאומי. העובד טען שיש להתחשב רק ב"רווח" מהעבודה לאחר ניכוי הוצאותיו. בית הדין דחה טענה זו וציין שמאחר והוא מוגדר "שכיר", אין לקזז הוצאות משכרו לצורך חישוב ההכנסה החייבת. במילים אחרות: ברגע שהעובד הוא במעמד של "שכיר", ההכנסה החייבת שלו היא מלוא הסכומים ששולמו לו (כולל החזרים), ללא קיזוז הוצאות אישיות שהוא נשא בהן.

בתי המשפט "דקדקו" עם עובדים שניסו לנכות הוצאות וקבעו שרק הוצאה שהייתה חלק מתנאי העבודה ובהסכם העבודה תוכר. אין בפסיקה התייחסות ישירה לשכר טרחה בתביעת פיטורים, אך בהיקש ניתן להניח שהגישה תהיה ששכר טרחת עו"ד שתובע עובד לשם מימוש זכויותיו לאחר סיום העבודה אינו "אינצידנטלי" לעבודתו השוטפת, ולכן אינו עומד במבחן שנקבע בפסיקה להוצאה המותרת לשכיר.

אני סבור, ונראה כי גם כמה מחבריי, שהתוצאה אינה תמיד הוגנת עבור העובד, ואין היא בהכרח מחויבת מלשון החוק ותכליתו (בצירוף עיקרון העל במיסים שהנו גביית מס אמת).

אנצל במה זו ואקרא לרשות המסים "להרים את הכפפה" ולהבהיר שגם שכיר יוכל לנכות הוצאות הכרחיות שהוציא לצורך מימוש זכויותיו בעבודה; ואם נדרש תיקון מבהיר בחקיקה, יש לעשות כן.

מעניין לציין כי כבר במאמר משנת תשל"ז ("הוצאות העובד המותרות בניכוי כנגד הכנסת עבודה") הציע פרופ' אדרעי להכליל "הוצאות משפטיות, הקשורות למעמדו כעובד, כגון ניהול משפט בבית הדין לעבודה או ייעוץ משפטי בקשר לעבודתו" כהוצאה שתוכר לעובד.

במקרה של הוצאה משפטית כאמור, ניתן אמנם לנסות ולטעון כי שכר הטרחה אכן שימש בייצור הכנסה, כיוון שבלעדיו העובד לא היה מצליח לקבל את אותם סכומי פיצויים/שכר (הכנסתו לא הייתה ממומשת בפועל).

במובן זה, ההליך המשפטי הוא ה"אמצעי" שהפיק את ההכנסה המדוברת. טיעון זה דומה במידה רבה לטיעון של עסק התובע חוב מלקוח – הוצאות משפט שם יותרו בניכוי, כי הן חלק מתהליך הפקת ההכנסה העסקית.

אלא שהבדל המפתח הוא שבהקשר עסקי, ההכנסה שמופקת היא הכנסה עסקית החוסה תחת סעיף 2(1) לפקודה, בעוד שכאן ההכנסה היא הכנסה ממשכורת (סעיף 2(2)).  הנטיה כיום היא שהליך משפטי לקבלת משכורת אינו חלק אינטגרלי מ"תהליך הפקת" הכנסת העבודה, אלא אירוע נפרד לאחריה. במילים אחרות, רשויות המס עשויות לטעון שההכנסה (שכר עבודה או פיצויי פיטורים) "הופקה" ע"י עבודתך כשכיר, ולא ע"י התביעה, והתביעה באה רק לאכוף את התשלום – ולכן הוצאתה לא לשם ייצור ההכנסה אלא לשם מימוש זכות. זו הבחנה דקה אך משמעותית לצורכי מס.

במישור הפרקטי: כנראה שהסיכויים להכרה בהוצאה נמוכים למדי. חרף האמור, וחרף הסיכויים הלא-גבוהים, ניתן בכל זאת לשקול – יחד עם הטרחה והעלויות המשפטיות הכרוכות בכך – להגיש דו"ח ובמסגרתו לדרוש הכרה בהוצאה, תוך מתן גילוי, ובזהירות הראויה (מכתב מלווה במציג את הדברים ואת הטיעון).

מקווה ששפכתי מעט אור,

בהצלחה!