תלונות שווא בעבירות מין: הקושי להתמודד והיעדר סנקציות כנגד תלונות שווא
במצב המשפטי הקיים במדינת ישראל, מי שמואשם לשווא בעבירת מין (ויש לא מעט כאלו) נידון להתמודדות כמעט בלתי אפשרית מול מערכת תקשורתית, חברתית ומשפטית מאוד לא אוהדת. כמעט בלתי אפשרי להוכיח חפות בעבירות מין, עוד יותר קשה לערער על פסק דין מרשיע, ואם כל זה לא מספיק, המדינה אינה נוקטת בהליכים פליליים כנגד מי שהגישה את תלונת השווא.
עבירות מין נתפסות על ידי הציבור הרחב כעבירות קשות, העונשים בגינן חמורים והתמודדות נאשם בעבירות מין הינה קשה שבעתיים מהתמודדות נאשם בעבירות פליליות אחרות. עליו להתמודד עם תדמית קשה, עם דעת קהל מתעבת ולאחר מכן עם אסירים אלימים.
בישראל מוגשות לא מעט תלונות שווא בעבירות מין, מסיבות כאלו ואחרות. כאן הייחודיות שבעבירות אלו פועלת לרעת הנאשם, כאשר סיכוייו להוכיח את חפותו נמוכים משמעותית וכך גם סיכוייו לערער על פסק הדין נגדו.
גם אם שיחק לו המזל והצליח אותו נאשם להוכיח את חפותו, המדינה לא תנקוט (ככל הנראה) בהליכים פליליים כנגד מי שהגישה את תלונת השווא. הקושי להוכיח חפות בתיק עבירות מין נעוץ במאפיין הראשון של תיק מין, כאשר ברוב המקרים תיק שכזה יהא "מילה נגד מילה".
לרוב לא קיימות ראיות חיפציות, נסיבתיות וכו', אלא מדובר על גרסת המתלוננת כנגד גרסת הנאשם. כמובן שבמקרים בהם מוכחש קיום יחסי מין ראיות מדעיות הינן ראיות מרשיעות, אולם חלק גדול מתיקי האונס נסוב סביב שאלת ההסכמה, כאשר אין מחלוקת לגבי שאלת קיום יחסי המין.
פסיקת בית המשפט העליון התוותה אדנים לבחינת עדות המתלוננת בתיקי מין, וכיום בתי המשפט מאוד סלחניים בכל הקשור בקשיים ראייתיים בתיקי מין. דוגמאות מובהקות לכך ניתן למצוא בגישת בתי המשפט בכל הקשור לסתירות ואי דיוקים בעדות המתלוננת וכן בכבישת גרסתה (מסירה מאוחרת של פרטים):
במצב הדברים הרגיל, בית המשפט "מדקדק" בסתירות ובאי דיוקים בדברי העדים שהופיעו בפניו, וידועה האמירה ש"אלוקים נמצא בפרטים הקטנים". אך בעבירות מין הגישה היא שונה, בית המשפט לא מצפה מהקורבנות להיות "מכשיר דיוק אוטומטי" ופעמים רבות אנו מוצאים בפסיקה אמירות בנוסח "קיומם של אי התאמות, אי דיוקים וסתירות מסוימות בעדות המתלוננת, הם חזון נפרץ בעדותם של עדים וקורבנות עבירה, ובמיוחד עבירות מין".
בתי המשפט הכירו בכך שעדותם של קורבנות עבירות מין מתאפיינת בכך "שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך".
במצב הדברים הרגיל, בית המשפט מייחס משקל מיוחד לגרסאות הראשונות של העד במשטרה. אך בעבירות מין, ובעיקר עבירות מין במשפחה, בית המשפט מודע לכך שהגרסאות הראשונות של קורבנות עבירות מין הן לעיתים לקוניות, חושפות טפח ומסתירות טפחיים.
החוק מאפשר לאדם שהורשע בפלילים לערער על הרשעתו בפני ערכאה משפטית גבוהה יותר. בתיקי מין, לאור המאפיינים שהובאו לעיל, מלאכת הערעור הינה קשה עד בלתי אפשרית.
הלכה ידועה של בית המשפט העליון הינה כי ערכאת הערעור אינה מתערבת (למעט מקרים חריגים מאוד) בממצאי מהימנות וממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. זאת מהסיבה ההגיונית לפיה בית המשפט קמא ראה, שמע והתרשם מהעדים בעצמו ומאחר ובית המשפט של הערעור אינו שומע עדים מחדש, לא נותר לו אלא לסמוך על התרשמות בית המשפט קמא ממהימנותם וממצאי העובדה שקבע על סמך עדויותיהם.
כל זאת מביא למצב בו ערעורים בתיקי מין הינם קשים – עד בלתי אפשריים מאחר וחלק גדול מההרשעות בתיקי מין מבוסס על מהימנות המתלוננת. מכאן שנאשם בעבירת מין לא באמת יכול לנצל את זכותו החוקית לערער על הכרעת בית המשפט.
לבסוף, המצב האבסורדי מכולם: נניח שעלה בידו של הנאשם להוכיח את חפותו והתלונה שהוגשה נגדו התבררה כתלונת שווא, היה מצפה האזרח הפשוט כי התביעה תמהר להגיש כתב אישום כנגד אותה אישה שהגישה תלונת שווא- אך לא כך המצב!
שופטת בית המשפט העליון בהווה ומי שבעבר כיהנה בפרקליטות המדינה – הגב' עדנה ערבל, הוציאה לפני מספר שנים הנחית פרקליט המדינה ובה הנחתה שלא להגיש כתבי אישום כנגד נשים שהגישו תלונות שווא בגין עבירות מין. הרציונל מאחורי ההנחיה היה הרצון שלא לעצור בעד נשים מלהגיש תלונות. בהנחיה נקבע כי רק במקרים נדירים יוגש כתב אישום כנגד אישה שהגישה תלונת שווא.
לדעת כותב שורות אלו המצב כיום הינו בלתי נסבל והיה ראוי שהמחוקק יקדיש מזמנו ליתן פתרון לסוגיות אלו.
* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!