שינוי תקופת ההתיישנות בתביעות אזרחיות: לא עוד 7 השנים הטובות

שימו לב: הכנסת עומדת להשלים את חקיקת חוק ההתיישנות החדש, אשר יקצר את תקופת ההתיישנות. משמעותו העיקרית של החוק החדש היא שמיום כניסתו לתוקף תהיה תקופת התתיישנות על תביעות אזרחיות 4 שנים מיום שנולדה עילת התביעה ולא 7 שנים כפי שקיים היום.

בכל תביעה אזרחית, ברור, לתובע ולנתבע אינטרסים סותרים. הארכת תקופת ההתיישנות משרתת את האינטרס של התובע, שכן מאפשרת לו להגיש את תביעתו תוך פרק זמן ארוך יותר.

קיצור תקופת ההתיישנות, לעומת זאת, משרת את האינטרס של הנתבע, שכן תביעות שלא תוגשנה תוך אותו פרק זמן לא ניתן יהיה עוד להגישן לעולם.

חשוב להבין כי טענת התיישנות הינה סד פרוצדוראלי: היא מונעת מתובע להגיש את תביעתו, גם אם תביעתו מוצדקת לחלוטין וגם אם נגרמו לו נזקים חמורים, זאת רק משום שהתמהמה בהגשתה מעבר לתקופה שקובע לכך החוק.

עם זאת, הכלל נועד להגן על אינטרס לגיטימי של נתבעים אשר מעוניינים בוודאות כלשהי באשר לפרק הזמן בו הם חשופים לתביעות.

עוד נועד הכלל להבטיח כי הבירור המשפטי לא ייעשה זמן רב מדי לאחר הארוע בגינו הוגשה התביעה, על מנת שההליך המשפטי יאפשר בירור אמיתי ככל הניתן של העובדות שבמחלוקת.

יש לזכור שהזמן החולף מהיום שנולדה עילת התביעה ועד להגשתה מצוי, כמעט תמיד, בשליטתו של התובע ועל כן מתיחת הזמן באופן בלתי סביר על ידי התובע עלולה לגרום נזק לנתבע.

המצב המשפטי בישראל נכון להיום, בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות בתביעות אזרחיות, מושתת על חוק ההתיישנות אשר נחקק בשנת 1958. ברבות השנים יצקו בתי המשפט תכנים נוספים לחוק זה והסדירו סוגיות שהתעוררו, ואשר לא באו על פתרונן בגדרו של חוק ההתיישנות הנוכחי.

חשוב לציין כי המגמה הכללית שעלתה מפסיקות בתי המשפט בכל הנוגע לתביעות נזיקין, היתה דווקא הארכת תקופת ההתיישנות אף מעבר לתקופת 7 השנים שקבע החוק הנוכחי, זאת על מנת להקל על התובע ולאפשר לו את יומו בבית המשפט.

כך לדוגמה, כאשר הנזק הממשי כתוצאה מהמעשה או המחדל המהווה בסיס לתביעה, התגלה לתובע בשלב מאוחר יותר, אף מעבר ל- 7 השנים שקובע חוק ההתיישנות (במקרה מסויים אף לאחר 11 שנים), הכיר בית המשפט בזכותו של תובע להגיש את תביעתו על ידי כך שמנה את תקופת 7 השנים מיום גילוי הנזק.

כאשר תובע למד על הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל בגינו הוגשה תביעה לבין נזקיו רק שנים לאחר אותו מעשה או מחדל, מנה בית המשפט את מרוץ ההתיישנות מן היום שהתובע למד על אותו קשר סיבתי (ובלבד שפעל בחריצות הנדרשת לברר זאת זמן סביר לאחר המעשה או המחדל בגינו תבע).

המגמה הכללית היא ליברלית, כזו המותחת את מרוץ ההתיישנות ומאפשרת לתובעים להיכנס בשערי בית המשפט, על מנת שלא לחסום את תביעתם, מקום שאין אשם בהתנהגותם בכל הנוגע למועד הגשת התביעה.

מגמה ליברלית זו כלפי התובע באה לצד גישה נוקשה כלפי הנתבע וקביעת מסמרות יצוקים בכל הנוגע למועד העלאת טענת ההתיישנות ואופן העלאתה.

בתי המשפט קבעו כי על מנת שטענת ההתיישנות תידון על הנתבע להעלותה בהזדמנות הראשונה ומשלא העלה אותו בהזדמנות הראשונה שהיתה לו – לא יוכל להשמיע טענה זו עוד לעולם.

עוד נהגו בתי המשפט למעט ככל הניתן בדחיית תביעות על הסף בעילה של התיישנות ודחו את ההכרעה בסוגייה לסוף ההליך, כך שהסוגייה התבררה לצד בירור של התיק כולו.

אותה מגמה ליבלרית של בתי המשפט המעיטה מאוד את המקרים בהם נמנע מתובע בירור תביעתו בשל טענת התיישנות. על רקע זה, חקיקת חוק ההתיישנות החדש וקיצור תקופת ההתיישנות ל- 4 שנים מפתיעה שלא לומר תמוהה היא ביותר.

חשוב לזכור שמציאות החיים מלמדת כי נפגע, וודאי זה הניזוק ממעשה נזיקין, איננו נחפז להגיש את תביעתו: פעמים רבות מדובר בתובעים שניזוקו בגופם, אשר עסוקים בטיפולים רפואיים ובטבת נזקיהם.

תובעים כאלה מתפנים לברר את תביעתם זמן רב לאחר המעשה המזיק, וקיצור תקופת ההתיישנות עלולה לחסום להם את תביעתם בבית המשפט.

מנגד, לא ברור אילו שיקולים עשויים להצדיק פגיעה חמורה כל כך בזכויותיו של בעל דין המבקש יומו בבית המשפט.

בקרב עורכי הדין נשמעות טענות כי קיצור תקופת ההתיישנות בא לשרת אינטרסים זרים של תאגידי ענק, כגון חברות ביטוח, אשר עשויות לצאת נשכרות מהדיפת תביעות רבות כל כך על יסוד טענה פרוצדוראלית סתמית כל כך. קיצור תקופת ההתיישנות משרת גם את המערכת המשפט אשר קיצור תקופת ההתיישנות תפחית את עומס התביעות הבאות בשעריה.

כך או כך, מדובר בקיצור דרסטי וקשה אשר עלול לפגוע מאוד בשכבות אוכלוסיה חלשות, וזאת כאמור ללא הסבר סביר ומשכנע. ההסדר שנהג עד כה שרר בארצנו 50 שנים וקיצורו באופן חד כל כך, כמעט למחצית התקופה, עלול פגוע בזכויות אדם וספק אם עולה בקנה אחד עם הוראות חוקי היסוד.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!