ערעור על פס"ד של בית – המשפט לתביעות קטנות

סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה מעגן את זכותו של בעל – דין לפנות לערכאה גבוהה יותר מהערכאה הדנה בעניינו ולהשיג על פסק-דין או החלטה שיפוטית אחרת שאינה לרוחו.

זכות זו, זכות הערעור, היא זכות כללית אשר זרועותיה פרושות לעבר כל הערכאות השונות, למעט בית המשפט העליון המהווה ערכאה עליונה שאין מעליה ערכאה היכולה לשמש כערכאת ערעור.

המשפט הישראלי מתייחס לזכות הערעור לא רק כאל זכות דיונית, טכנית במהותה, אלא אף כזכות מהותית שאינה שונה, למשל, מזכות הקניין של אדם בביתו.

יש הרואים בזכות הערעור זכות חוקתית, המקבילה לזכויות חוקתיות כחופש הביטוי, או למצער כזכות חוקתית מוגבלת (ראה הדיון ברע"א 5208/06 דייויס נ' מוריס מלכה).

זכות הערעור אף הורחבה, במשפט הישראלי, כלפי מחוזות שבהם לא נודעה: בראש מערכת בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל עומד בית-הדין הרבני העליון המהווה ערכאת ערעור על פסקי הדין בתי הדין הרבניים האזוריים.

במשפט העברי לא קיים המושג של ערכאת ערעור והקמת בית-הדין הרבני העליון נעשתה ביוזמת המנדט הבריטי שאומצה על-ידי מדינת ישראל. בכך, יצר למעשה המשפט המנדטורי מוסד שיפוטי רבני 'יש מאין', וזאת, מתוך 'קנאותו' לזכות הערעור.

במסגרת הדיון בערעור על בית-המשפט הדן בו לבחון האם הראיות שהוצגו בדיון אכן מובילות לפסק-הדין כפי שניתן ולוודא שתוצאת פסק הדין עולה בקנה אחד עם הוראות החוק הרלבנטיות לעניין.

ככלל, זכות הערעור אינה מצומצמת לערעור על פסק-דין סופי, המסיים את הדיון בתיק, אלא כוללת גם את הזכות לערער על החלטות שונות הניתנות ע"י בית-המשפט במהלך הדיון, בטרם ניתן פסק-דין.

ואולם, התנאי לערעור על החלטה מותנה בקבלת רשות לכך מבית-המשפט, וזאת, בשונה מערעור על פסק-דין סופי שהוא 'ערעור בזכות' ואינו דורש אישור כלשהו. כמו-כן, ניתן לערער על החלטות מסוימות שניתנו במהלך הדיון במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי.

ואולם, זכות הערעור של בעל-דין במסגרת הליך בפני בית-משפט לתביעות קטנות הינה זכות צרה ביחס לבתי-משפט אחרים, וזאת, כפועל יוצא של המטרה שבבסיס הקמתם של בתי המשפט לתביעות קטנות.

בתי המשפט לתביעות קטנות הוקמו מלכתחילה בכדי לאפשר לציבור להתדיין בהליכים הסובבים סביב סכסוכים כספיים שערכם נמוך יחסית במסגרת גמישה וזולה.

בהתאם לכך, בעוד שדיון ברוב הערכאות האחרות נעשה בכפוף לכללים מסועפים ודווקניים של סדרי-דין בית המשפט לתביעות קטנות רשאי לסטות מסדרי דין אלו וודאי שאינו כפוף להם באופן מוחלט.

בנוסף, הדיון בפני בית-משפט לתביעות קטנות נעשה ללא עורכי-דין ולרוב מגיע למיצויו בדיון אחד מהיר. בהתאם למגמה זו, צומצמה בהליך התביעה הקטנה זכות הערעור, וזאת, בכדי למנוע סחבת דיונית ארוכה בעניינים פעוטי ערך כספי, יחסית, מבלי לבטל את זכות הערעור לגמרי.

בהתאם לכך, ערעור על פסק-דין סופי של בית-משפט לתביעות קטנות טעון קבלת רשות מבית-המשפט, כלומר, בשונה מפסק-דין סופי של ערכאה אחרת הערעור הוא 'ערעור ברשות' ולא 'ערעור בזכות'.

היה וניתנת רשות ערעור יידון הערעור בפני שופט יחיד ולא בפני הרכב של שלשה שופטים, כמקובל בערעורים על פסקי-דין של ערכאות אחרות.

יתרה מזו, על החלטות של בית-המשפט הניתנות במהלך הדיון ואינן פסק-דין סופי לא ניתן לערער כלל, אף לא ברשות בית-המשפט, אם כי עדיין ניתן לערער עליה במסגרת ערעור על פסק-דין סופי שניתנה רשות לערער עליו (להרחבה ראו רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3), 177).

המועד להגיש את בקשת הרשות לערעור קצר אף הוא, באופן יחסי, ועומד על 15 יום מיום מתן פסק-הדין.

בבואו לבחון בקשת מתדיין לערער על פסק-דין של בית-משפט לתביעות קטנות ייענה בית-המשפט לבקשות ערעור רק במצבים של טעות משפטית או עובדתית בולטת ומוסכמת.

מקרים בהם קיימת עמימות סביב המצב המשפטי אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בשל כך אלא-אם-כן מדובר בטעות בשאלה עקרונית שפסק-דין מוטעה בה עלול לשמש 'תקדים' מוטעה בעתיד (ראה בר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ תשנ"א (3), 309; וכן ראה א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה תשיעית, 826).

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!