עוד על רשלנות רפואית

רשלנות רפואית – כללי

תביעות ברשלנות רפואית הינן תביעות שכיחות.

בתי החולים נתבעים על ידי חולים או/ו בני משפחותיהם בעקבות מחדלים שגרמו לרשלנות הרפואית הנטענת:

החל מאי גילוי מידע, עובר באי קבלת הסכמה מדעת בטרם ביצוע טיפול, אי אבחון מחלה במועד, ויכול אף להגיע לכדי הטלת אחריות פלילית בגין עבירת גרם מוות ברשלנות, ובנסיבות חריגות, אף בעבירת ההריגה.

ריבוי התביעות בגין רשלנות רפואית מעלה את השאלה האם כל טעות שבשיקול דעת מקימה עילת תביעה?

האם אין מקום להתייחס לטעויות של רופאים בשוויון נפש? או שבעצם בחירתם במקצוע זה, העוסק בשאלות גורליות של חיים ומוות, לקחו על עצמם שלא לטעות, שכן טעות פירושה גרימת נזק גוף לחולה?

כיצד ניתן לאבחן רשלנות רפואית לצורך הגשת תביעה?

אבחון המקרה, הנטען להיות רשלנות רפואית, באופן מקצועי ואובייקטיבי, יכול למנוע הגשת תביעות סרק הגורמות לעוגמת נפש לכל הנוגעים בדבר (וכן ספיגת הוצאות משפט).

לכן, בטרם הגשת תביעה יש לבחון אילו מחדלים ייחשבו לרשלנות רפואית. האם נזק גוף נגרם כתוצאה ממקרה הרשלנות הנטען? או שמא קיים גורם שניתק את הקשר הסיבתי בין הנזק למחדל?

לשם כך נקבע מבחן בפסיקת בתי המשפט, אשר מאבחן את המקרים בהם נגועה רשלנות רפואית. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי הבוחן את התנהלותו של הגורם המטפל, בעת האירוע ועל פי נסיבותיו. השאלה שתישאל היא:

האם נהג הגורם המטפל, כבעל מקצוע סביר ומיומן, בנסיבות האירוע, על פי הפרקטיקה המקובלת בספרות הרפואית?

תשובה שלילית לשאלה זו, תקים תביעה ברשלנות רפואית, וניתן יהיה לקבוע, כי הגורם המטפל לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו, והתרשל במילוי תפקידו.

עם זאת לא כל טעות תקים תביעה ברשלנות רפואית. בתי המשפט קבעו לא אחת, כי מבחן זה:

"איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה: רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות" (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה(2) 142).

רשלנות רפואית לובשת צורות רבות ומגוונות, יכולה היא לבוא בדמות אי אבחון מחלה ומתן טיפול לא מתאים, ביצוע ניתוחים מיותרים ומזיקים, אי גילוי מידע, לרבות הסיכונים והסיכויים הכרוכים בו, אי קבלת הסכמה מדעת, העולה לכדי עוולת התקיפה וכן הלאה.

המשותף למחדלים רשלניים אלה, היא הפרת חובת הזהירות המוטלת על הגורם המטפל, בגינה נגרם נזק גוף לחולה, ועליה מבקש האחרון פיצויי.

(בהקשר זה יש לדעת, כי בתי המשפט קבעו כראש נזק בר פיצוי "פגיעה באוטונומיה" של החולה על גופו, בשל אי קבלת הסכמה מדעת בטרם טיפול.

ראש נזק זה מזכה בפיצויים בגין עוגמת נפש, זאת גם אם לא נגרם לחולה נזק גוף במובנו הרגיל (ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה .תק-על 99(3), 574)).

מהן דרכי ההוכחה בתביעות רשלנות רפואית?

כידוע, נטל ההוכחה מוטל על התובע ועליו להוכיח את היסודות המרכיבים את תביעתו. בתביעות רשלנות רפואית על התובע להוכיח כי הגורם המטפל גרם לנזקו, בכך שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו.

מאחר ועסקינן ברזי הרפואה, על התובע לצרף לכתב תביעתו חוות דעת מומחה שתבסס את הרשלנות מהפן הרפואי-מקצועי.

בשורה התחתונה, התביעה, ובעיקר חוות הדעת המצורפת לה, צריכה להראות, כי הרופא הנתבע לא נהג כפי שמצופה מרופא סביר, באותה העת ובאותן נסיבות, על פי הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, ובשל מחדלו זה נגרם הנזק.

בעניין זה יש לציין, כי לפרקטיקה הרפואית הנוהגת משקל נכבד, והיא מהווה אמת מידה לבחינת סבירות התנהלותו של הרופא. עם זאת, בתי המשפט יכולים לקבוע, כי הפרקטיקה המקובלת הינה כשלעצמה רשלנית ולכן לא תהווה קנה מידה.

אך קביעה זו אינה שכיחה ותיתכן אך במקרים נדירים וחריגים (ע"א 935/95 רביד נ' קליפורד ואח', נ"ב(4), 736).

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!