עדות מפי השמועה, האיסור והחריגים- חלק א'

עד מעיד בבית המשפט על מה שקלט באחד מחושיו ואין הוא רשאי למסור עדות אודות פרטים שנקלטו בחושיו של אדם אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה. לדוג'- פלוני יכול להעיד שראה את א' מכה את ב'.

אך לא יכול להעיד כי ג' סיפר לו שראה את א' מכה את ב'.

הטעם העיקרי לכלל זה הינה הנחת היסוד לפיה העד לא יכול לערוב לדבריו שעה שהוא מעיד על מה שלא הוא קלט בחושיו ולנאשם אין יכולת לחקור את העד ולבדוק אמיתות ונכונות גרסתו. כל מה שעד יכול למסור בהקשר זה הוא כי שמע את הדברים מפי אחר ואין הוא יכול לערוב לתכנם.

בית הדין הגבוה לצדק (בג"צ) עמד על כלל זה כבר בשנת 1958 כשאמר: "…חשיבותו של כלל זה נעוצה דווקא, כפי שראינו, בעיקרון המחייב שלכל בעל דין תהא האפשרות לבקש את העדות שאדם פלוני השמיע לגבי עניינו, על ידי חקרו אותו עליה חקירה שכנגד".

כאמור, האיסור על עדות מפי השמועה מתייחס רק לעדות על דברים שנקלטו בחושיו של עד אחר כראיה לאמיתות תכנם, להבדיל מעדות על עצם מסירת הפרטים. לדוג', פלוני יכול להעיד כי ג' אמר לו שראה את א' מכה את ב'.

העדות תהיה קבילה לעניין עצם מסירת הפרטים בלבד ותהיה רלוונטית כאשר ג' יעיד ויכחיש כי ראה את המקרה כלל.

בנסיבות אלו, יוכל פלוני להעיד כאשר עדותו לא תהא לעניין אמיתות דבריו של ג' אלא רק לעצם האמירה לפלוני כי ראה את המקרה.

כאן יוכל פלוני לערוב לדבריו וזכותו של הנאשם לחקירה נגדית את פלוני לא תיפגע. חשוב להבין שעדות כזו תהא קבילה רק כשעצם מסירת הפרטים רלוונטית ולא בכל מקרה, יש לעשות שימוש זהיר בכלל זה לאור הסיכון בדליפת פרטים עליהם עלול העד להעיד מפי השמועה.

עוד לעצם האיסור יש להבחין כי עדות מפי השמועה יכולה לבוא מפיו של העד ממש ויכולה לבוא מהתנהגותו או במסמך. החוט המקשר הוא חוסר היכולת של העד שקלט את הדברים להעיד על אמיתות תכנם ורק על עצם מסירתם.

במשפט הפלילי (למשפט האזרחי כללים נפרדים לקבלת עדות מפי השמועה) ניתן במקרים מסוימים לקבל עדות מפי השמועה. ישנם חריגים לכלל זה (עליהם נעמוד בחלק השני של מאמר זה), אולם ניתן לקבל גם עדות מפי השמועה כאשר לא מתקיים אחד החריגים.

אחד המקרים בהם ניתן לקבל עדות מפי השמועה שלא חוסה תחת אחד החריגים הינו כאשר בעלי הדין מסכימים לכך.

חשוב לעמוד על ההבדל בין הסכמה מדעת לבין הסכמה במחטף. ביהמ"ש העליון עמד בשורה של פסקי דין על כך שלא ניתן לקבל עדות מפי השמועה על דרך המחטף ויש צורך בהסכמה מדעת של הנאשם (או לצורך העניין עורך דינו) ורק לאחר שזה הבין את משמעות ההסכמה הראיה תתקבל.

בהליכי מעצר נוטים בתי המשפט ליתן משקל מסוים לעדות מפי השמועה אך בזהירות. ונקבע כי מקום בו ברור כבר בשלב המעצר כי ראיה מסוימת לא תהא קבילה במשפט, אין ליתן לה משקל בשלב המעצר.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!