סחר בנשים בישראל

במשך שנים הייתה ישראל ניצבת "גאה" בפסגת הרשימה של המדינות הסוחרות בנשים. מדינת ישראל חוקקה חוקים מיוחדים בעשור האחרון על מנת להילחם בתופעה.

גם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, המכהן כיום בבית המשפט העליון, א. רובינשטיין, נרתם במרץ לתיקון חרפה זו. בדברים שנשא בעניין זה, אמר:

"סחר בבני אדם – אין אולי צירוף מילים קשה יותר, משפיל יותר. הוא מנוגד לתשתית היסוד שאין מוצקת ממנה של קיום אנושי הגון, של אדם לאדם – אדם".

גם ביהמ"ש העליון קבע כי :

"העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול המיני ומן האימה שבסחיטה.

"בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו – ואף על מעורבים אחרים במסחרו – בתקופת השעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות"יוליה (שם בדוי), שהעידה ב- 26/12/2001 בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית לסחר בנשים בישראל, בראשות ח"כ זהבה גלאון , הוא טיפוסי לזה של אישה שנסחרה ונוצלה ע"י רשתות הסחר הבינלאומי בנשים:

"הגעתי לישראל ב- 12 במרץ השנה, כדי לעבוד ולהרוויח כסף. באתי ממולדביה. אני לא אציין שם עיר, כי זה יכול להיות מסוכן עבורי. במולדביה עבדתי 12 שנה במפעל טקסטיל. אחר כך הנישואין נגמרו, הייתה בעיית מגורים, הייתי צריכה להאכיל את הילד.

קראתי מודעה בעיתון:

'דרושות נשים בגיל 18 עד 30 לעבודה בתנאים טובים'. ההצעה הייתה לנסוע לישראל לשבעה חודשים. ידעתי שאני נכנסת לארץ בדרך לא-חוקית, אבל לא שיערתי מה מצפה לי…. התחנה הראשונה: מוסקבה, בדירה שבה יושבות בין 10 ל- 12 נערות בהמתנה. התחנה השנייה: קניית כרטיסים לחבילת נופש במצריים ויצאה לדרך.

במטוס הצמידו לנו מלווה, אבל ההוראה הייתה להתנהג כאילו אנחנו לא מכירות אותו. הוא פיזר אותנו בין בתי המלון. אחר כך באה הנסיעה במדבר: באוטובוס, בג'יפים בלי אורות, בדרכים עוקפות מאובקות.

כשהגענו לגבול, המובילים הבדואים כיבדו אותנו בתה, ואחר כך לקחו אותנו לצד, בחורה אחרי בחורה ואנסו את כולנו. כשגמרו, העמידו אותנו בשורה וספרו, כמו כבשים. שלא תהיה טעות. על כל ראש הם מקבלים 1000 דולר.

חצינו את הגבול בזחילה ובריצה, כי אמרו לנו שמשמר הגבול הישראלי זיהה אותנו. יש מקום בגדר שמעליו אפשר לקפוץ. בצד השני חיכה לנו ג'יפ עם נערים ערבים. שוב נסיעה ללא אורות. חלק מן הבנות איבדו את הכרתן, בגלל האבק, הצפיפות, הטלטול הבלתי פוסק.

הגענו לדירה בעיר שאיני יודעת מה שמה. הושיבו אותנו בסלון ואמרו לנו לסדר את עצמנו. בדיקה ראשונה. המסר: 'יבוא מישהו לבדוק, ומי שתמצא חן בעיניו תזכה לתנאים טובים'. ושוב בדיקה. בסוף נשארנו שתיים אחרונות בדירה. באו 'בוחנים' אחרים, בחורים ממוצא קווקזי, ולקחו אותנו למכון ליווי בתל-אביב.

רציתי להתקלח. ליד המכון היה מכון סטריפטיז עם ג'קוזי. נכנסתי למקלחת, אבל אז הגיע בחור והודיע לי: יש כבר אנשים בשבילך. נכנסו שני גברים ממוצא רוסי. ביקשו שאעמוד ערומה בג'קוזי. 'אולי ניקח אותך', הם אמרו.

תהליך הבדיקה לא נגמר. הם חזרו עם אישה. היא נגעה לי בחזה. מיששה. שאלה בת כמה אני. הייתי בשבילם כמו חפץ.

הם אמרו שיש לי מזל: אני בת 29, אבל בכל זאת לוקחים אותי. יהיו לי תנאים טובים, הם הבטיחו. על כל לקוח אקבל 10 שקלים עד שאחזיר את החוב של הנסיעה למצרים ואת ההוצאות שהיו עליי, ואז הסכום יגדל.

ככה עבדתי במשך שלושה חודשים. אני קיבלתי 10 שלקים ללקוח והם קיבלו 200 שקל. לא יכולתי לשלוח דולר אחד הביתה.

ביקשתי הלוואה של 100 דולר, אמרו לי: 'לא עכשיו'. ניהלתי ספר חשבונות. מצאתי שאחרי חודש ושבוע גמרתי להחזיר את החוב, אבל בעל הבית אמר: 'כאן הכל עולה: האוכל, הדירה. כשתגמרי לשלם את החוב – אני כבר אודיע לך'.

ב- 19 במאי התחלתי להרוויח יותר: 30 שקל ללקוח. הצלחתי לשלוח הביתה כסף, פעם 100 דולר, פעם 400 דולר.

בעל הבית קנה בינתיים עוד שתי מולדביות. כך זה נמשך עד שהמשטרה באה למכון ועצרה אותנו…הייתי צריכה להחליט אם אני מעידה נגד הסוחרים או לא…אני יודעת שאחרי המשפט אני צפויה לגירוש, אבל גם במולדביה נשקפת לי סכנה.

הם ימצאו אותי בכל מקום. אני פוחדת. פוחדת מאוד. אבל הכי דואגת לילד שלי…הם הפסידו עלי הרבה. הם ינסו למצוא אותי בכל מקום.

סחר בבני אדם

סחר בבני אדם הוא ביצוע של גיוס, העברה, מתן מחסה או קבלה של אנשים לצורך ניצולם. סחר בבני אדם כולל תהליך של שימוש באמצעים בלתי חוקיים כמו שימוש בכוח או איום בשימוש בו, או באמצעים אחרים כמו כפייה, חטיפה, הונאה או רמייה.

סחר בבני אדם כולל בהרבה מקרים הברחת בני אדם ממדינות עניות אל מדינות עשירות. התהליך מנצל את הפערים העצומים ברמת החיים בין מדינות עניות למדינות עשירות.

הסוחרים מרמים את הקרבנות וגורמים להם להאמין שבמדינה אליה יקחו אותם יוכלו לעבוד בעבודה מכובדת כמו אומנת, או להרוויח סכומים גדולים של כסף ולהעלות את רמת החיים שלהם. על פי עדויות, לעתים קרובות נעשה שימוש גם באלימות פיזית כנגד הקרבנות.

קרבנות הסחר מוברחים לארץ היעד ושם הם מוחזקים בתנאים קשים, שכוללים כליאה או איומים והחרמת דרכונים על ידי המעסיקים שלהם.

המבריחים משכנעים את הקרבנות כי הם חייבים למבריחים תשלום על הברחתם לארץ היעד ותשלום זה נגבה באמצעות עבודה.

גובה החוב וכמות העבודה הנדרשת כדי לשלם אותו נקבעים על ידי המעסיקים, בצורה שרירותית ולעתים מעורפלת בכוונה.

מצבם של הקורבנות רע במיוחד, יחסית לסוגי ניצול אחרים, בגלל הפער התרבותי בין תרבותו של הקורבן לתרבות המקום אליו הגיע. לקורבנות בדרך כלל יש נגישות נמוכה מאוד למידע ולסיוע, דבר המקל על המנצלים אותם ומהווה תמריץ לניצול בני אדם בדרך זו.

לסחר בנשים הגדרות רבות בחקיקה המקומית והבינלאומית. הסחר בנשים היא תופעה מסובכת ומורכבת במיוחד אשר בבסיסה מתחים היוצרים בעיה לכל המנסה לתחום לה גבולות ולהגדיר אותה.

סחר בנשים הוא מצב בו אישה משודלת או נחטפת לעבור ממדינה אחת לשניה או מ"מעסיק" אחד לשני כשבמהלך התהליך יש התעלמות מרצונה החופשי של האישה, ניצול הפרשי כוח או מידע בצורה לא הוגנת להשפעה עליה או ניצול כלשהו של האישה.

חלק מן הנשים, אלו שפותו להגיע לארץ בהבטחות שווא על קריירה בסיעוד, במלצרות או אף בקטיף תפוזים, עוברות שלב מקדים של הכנעה.

שלב נורא זה כולל לעיתים סימום של הבחורה, הכאה חוזרת ונשנית, אונס חוזר (לעיתים גם קבוצתי), איומים על חיי בני משפחה במדינת המוצא וכל לחץ פיזי או פסיכולוגי אפשרי שנועד להבטיח שהבחורה (לרוב נשים צעירות שזו להן הפעם הראשונה מחוץ לארצן) תאבד כל תקווה לברוח או להינצל מן הגורל המיועד לה ותסכים לעבוד כזונה .

סחר בנשים בישראל – נתונים ומאפיינים

רשמית נסחרות בישראל מדי שנה כ-3000 נשים ונערות. הערכות לא רשמיות מגיעות אף למספר כפול.

הן מהוות כ-90% מנפח הזנות בישראל המגלגלת כמיליארד דולר בשנה. הגיל הממוצע של הנשים הנסחרות עומד על 23, מאחר ולעיתים נסחרות קטינות. מסקר שנערך בישראל בדצמבר 2003 עולה כי רק 9%(!) מהנשאלים ראו בסחר בנשים פגיעה בזכויות אדם!

מרבית הנשאלים התייחסו לתופעה כפגיעה בדמותה המוסרית של המדינה בלבד. כמעט 40% ראו בנשים הנסחרות שותפות סחר.

5% אף הגדירו את הנשים כעברייניות. דומה כי על אף דיווחים בתקשורת מפעם לפעם על ממדי האלימות והעושק להן נתונות הנשים הנסחרות, הרי במציאות בה עמודי המודעות של מכוני הליווי מתנוססים כמעט בכל עיתון, רק מעטים מחברים בין חוסר הלגיטימציה של הסחר בנשים, אשר 88% מהנשאלים הסכימו כי יש להילחם בו, לבין תעשיית הזנות המבוססת עליו.

מערכת המשפט בארץ עושה רושם כי מקלה ראש בתופעת הסחר בנשים, מדבריו של השופט במקרה ראובן סלומון:

"למרות שלכל הדעות הניצול שניצל אותן (הנאשם) הוא שפל ומכוער…(הרי ש) מדינת ישראל מוצפת במכוני ליווי…מזה שנים על פי מדיניות מוסכמת של שלטונות החוק אין מתנכלים למכונים כאלה אם הם לא מהווים מטרד לשכנים ושומרים על סטנדרטים מסוימים של שקט והיגיינה…(ועל כן) אופי ומסגרת הסדר הטיעון שנעשה בתיק זה" .

תאור המצב החוקי ומצב אכיפת החוק בארץ

שיקוף המצב מוצג בדבריו של עו"ד איתי פרוסט מפרקליטות תל אביב, וחבר הצוות הבין-משרדי למאבק בסחר בנשים נותן, במהלך עדותו בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא הסחר בנשים, דוגמה להלך הרוח ששרר בפרקליטות, בבתי המשפט ובמשטרה עד לעת האחרונה:

"צריך לזכור, אנחנו בפרקליטות עברנו מיום אחד לשני, משני מצבים נורמטיביים בעייתיים: טרם חיקוק החוק, הסרסרות, בעקבות פסק דין תורג'מן , ועל פי ההנחיות והתפיסה הליברלית, היחס אל מכוני העיסוי היה יחס ליברלי…כאשר הענישה מאד נמוכה, הענישה בסרסרות לא חצתה את עבודת השירות, משום שזו הייתה התפיסה הנורמטיבית במדינת ישראל, שקיבלה גם ביטוי בפסיקה".

עו"ד פרוסט מתייחס בדבריו לקולת הענישה שהייתה נהוגה בפסיקה עד לעת האחרונה בעבירת הסרסרות, שהיום, כפי שהראתי בנתונים שהבאתי, מקבילה למעשה לעבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, שכן רובן הכמעט מוחלט של הנשים "מיובאות". דוגמאות לענישה הקלה שהייתה נהוגה עד לא מזמן נמצא ב

רשת ע"פ 531/75 אביטל, פ"ד ל(2) 579 (פסק דין מיום 6.4.1976), המערער ניהל מכון עיסוי והעסיק במקום שלוש בחורות. בבית-משפט קמא נדון המערער למאסר בן שנתיים, ובית-המשפט העליון הקל בדינו והעמיד את עונש המאסר על שנה אחת בלבד.

בפסק-הדין אין פירוט של נסיבות העבירה, אך בית-המשפט קבע (בעמ' 682) כי: "יש גם לציין שהיה כאן מקרה של ניצול גס של נשים לשם בצע…".

בע"פ 365/88 בר גיג ואברהם (לא פורסם) הורשעו המערערים בהחזקה ובניהול של מקום לשם עיסוק בזנות, ונדונו, כל אחד מהם, לקנס בן 10,000 ₪ ולמאסר על-תנאי בן שנה אחת.

בת"פ (ת"א) 614/89 – יפת ואבוטבול (לא פורסם) דובר במכון עיסוי, והנאשמים הורשעו בניהול מקום לשם עיסוק בזנות. בפסק-הדין שמיום 31.5.1991 דן כב' השופט אליהו מצא את הנאשמים לשישה חודשי מאסר על-תנאי, ועליהם הוסיף קנס בן 10,000 ₪ שהטיל על נאשם אחד וקנס בן 5,000 ₪ שהטיל על הנאשם האחר.

בת"פ (ת"א) 76/91 טל ואח' (לא פורסם) הוגש אישום בגין החזקה וניהול של מכון עיסוי, ובעבירות של החזקת מקום לשם עיסוק בזנות וסרסרות למעשי זנות. בעיסקת טיעון נמחק אישום סרסרות, והנאשם הודה בהחזקת מקום לשם עיסוק בזנות.

באותה עיסקה קיבלה התביעה על עצמה לעתור לקנס כספי בלבד. בית-המשפט הטיל על הנאשם קנס בן 2,000 ש"ח, ובגזר דינו שמיום 8.12.92 מוצאים אנו את כב' השופט אפרים שלו סופק כפיו ואומר בהשתאות:

"כבר זמן רב אני התייאשתי מלהבין את השיקולים של המשטרה והתביעה להביא נאשם זה או אחר למשפט על עבירה זאת" בת"פ (ת"א) 330/91 (לא פורסם) החזיק הנאשם במכון עיסוי, והואשם בעבירת סרסרות ובעבירת החזקה של מקום לשם עיסוק בזנות.

בעיסקת טיעון נמחקה עבירת הסרסרות והנאשם הורשע בעבירת ההחזקה. בית-המשפט פסק (ביום 17.11.92) כי יש להעמיד את הנאשם למיבחן לתקופה בת שנה אחת.

בת"פ (ת"א) 190/90 – אייזן (לא פורסם) הורשע הנאשם בניהול ובהחזקה של מקום לשם עיסוק בזנות. התביעה עתרה להטלת קנס "כי אלה עבירות לשם רווח בצירוף עונש מרתיע שביהמ"ש ימצא לנכון". כב' השופט משה טלגם גזר על הנאשם (ביום 7.5.91) 18 חודשי מיבחן ומאסר על-תנאי בן שנה.

בת"פ (ת"א) 220/90 – שוורץ (לא פורסם) הורשע הנאשם בהחזקת מקום לשם עיסוק בזנות (מכון לשירותי ליווי), וביום 25.11.91 דן אותו כב' השופט א' אבן-ארי לקנס בסך 2,000 ₪ ותשעה חודשי מאסר על-תנאי.

בת"פ (ת"א) 154/91 (לא פורסם) הורשע הנאשם בסרסרות למעשי זנות (משרד לשירותי ליווי) ובאיומים (על לקוח), וביום 12.11.92 דן אותו כב' השופט אברהם פריש ל- 10 חודשי מאסר בפועל, לשנה אחת מאסר על-תנאי ול- 2,000 ₪ קנס.

בית-המשפט קבע בגזר דינו כי לנאשם "עבר פלילי משמעותי מאז 1966" בת"פ (ת"א) 367/89 – אבריאל הורשע הנאשם בסרסרות למעשי זנות ("שירותי ליווי") ובית-המשפט המחוזי מפי כב' השופטת שרה סירוטה דן אותו (ביום 3.5.92) לארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים בפועל, ולקנס בסך 15,000 ש"ח. ערעורו לבית-המשפט העליון נתקבל בהסכמת הפרקליטות, ועונש המאסר בפועל הועמד על שנה אחת.

מדבריו של עו"ד פרוסט ודוגמאות אלו לקלות העונש שנגזר על סרסורים ובעלי מכונים עד לא מכבר, ניתן להבין את הלך הרוח ששרר בקרב קטיגורי הפרקליטות ושופטי בתי המשפט.

הלך רוח שראה בסרסרות ובבעלות על בית בושת כעניין מוסרי שלא להם להכריע בו ושכל עוד אין בו מטרד לשכנים אין להחמיר מדי עם אלו המנהלים את בתי הבושת ועם אלו המספקים להם את ה"עובדות".

הלך רוח זה נשב גם במסדרונות המשטרה וגם היא, בין אם עצמאית ובין אם כתגובה לאדישותם של הכנסת, הפרקליטות ובתי המשפט לתופעה, טמנה ידה בצלחת בכל הנוגע לביעור הסרסרות.

כנגד נשים המבקשות להעיד כנגד סוחריהן מוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ.

בהעדר חלופת מעצר הולמת, הרי שדי בצו זה, על מנת להמשיך את מעצרן בכלא.

כיום במרבית המקרים מוצעת חלופת מעצר ע"י המשטרה , ואולם הבעיה עדיין קיימת במקרים מסויימים. כך למשל בתיק מעצרים 946/01 מ"י נ' נסטרובה ילנה אמרה המתלוננת:

"אני מסכימה להמשך מעצרי לצורך מתן עדות בבית משפט, אולם מבקשת כי בית המשפט יזדרז לקביעת מועד לשמיעת עדותי. אני ישנה על הרצפה, ומבקשת שבית המשפט יתייחס לכך".

חקיקה

על פי משפט זכויות האדם בינלאומי, מדינות אחראיות להגנה על אנשים מפני הפרות של זכויות אדם המבוצעות ע"י אנשים פרטיים.

אחריות זו מעוגנת בלב האמנה לזכויות האדם.

לדוגמה, סעיף 2(1) לאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (1966) דורש שהמדינה החתומה על האמנה תבטיח כי לכל הפרטים בשטחה יוקנו הזכויות המובטחות באמנה, התחייבות אשר על פי עמדת הועדה לזכויות האדם של או"ם חלה על הגנה כנגד פעולות הנעשות ע"י אנשים הפועלים במסגרת פרטית.

בהקשר זה, תחת המשפט הבינלאומי, נדרשות מדינות להקפיד על אמצעי מניעה הולמים לשם מניעה, חקירה, העמדה לדין וכן על נקיטת צעדים הולמים בתשובה להפרות זכויות אדם שמבצעי אנשים פרטיים.

אם המגינה אינה עושה כן, שמית עליה המשפט הבינלאומי אחריות להפרות אלה, והיא תיראה כמפירה את התחייבויותיה הבינלאומיות.

במסמכי זכויות האדם הבינלאומיים יש כמה הוראות רלוונטיות בעניין שלילת החירות, האלימות והשעבוד אשר נשים שנסחרות לישראל נתונות להם:

סעיף 7 לאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות , אשר אושררה ע"י מדינת ישראל עוד בשנת 1991, קובעת את הזכות לחופש מעינויים, יחס או עונש בלתי אנושי או משפיל.

הוועדה לזכויות האדם של האו"ם קבעה בהערה כללית מס' 20 פרשנות מוסכמת לסעיף 7, שלפיה "מחובתה של המדינה שהיא צד לאמנה להעניק הגנה שווה לכל אחד באמצעות חקיקה ואמצעים אחרים, לפי הצורך, כנגד מעשים האסורים בסעיף 7, בין שהם מבוצעים ע"י אנשים הפועלים בסמכות , מחוץ לסמכותם או באופן פרטי ".

אמנם מדינת ישראל לא מיהרה לאכוף את האמנה לגבי אנשים שפעלו בסמכות מסיבות ביטחוניות, אולם אין שום סיבה שמדינת ישראל תימנע מאכיפה נמרצת של האמנה בכל הנוגע להפרות זכויות אדם המבוצעות ע"י אנשים פרטיים.

בנוסף סעיף 8 של האמנה אוסר על עבדות, וסעיף 9 מבטיח את הזכות לחירות ולביטחון אישי.

סעיף 6 של האמנה לביעור כל צורות ההפליה נגד נשים, שאף היא אושררה ע"י מדינת ישראל בשנת 1991, קובעת כי: "מדינות שהן צד לאמנה ינקטו בכל האמצעים ההולמים, כולל חקיקה, בכדי לדכא את כל צורות הסחר בנשים והניצול של הזנות".

הועדה לזכויות האדם של האו"ם ציינה את היחס והטיפול בנשים נסחרות, בעת שבחנה את הדו"ח הראשוני של מדינת ישראל על יישום האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות . הועדה ציינה כי:

"[היא] מצרה על כך שהנשים שמובאות לישראל למטרות זנות, אשר רובן מובאות בהבטחות שווא או בכפייה, אינן זוכות להגנה כקורבנות של סחר, אלא תחת זאת צפויות לעונש של גירוש על שהייה לא חוקית בישראל.

גישה זו מונעת בעצם מן הנשים אפשרות לדרוש תרופה משפטית להפרת זכויותיהן, בהתאם לסעיף 8 לאמנה.

הוועדה ממליצה לנקוט צעדים רציניים כדי לחפש ולהעניש את הסוחרים, לייסד תוכנית שיקום לקורבנות ולהבטיח שתוכלנה לדרוש תרופות משפטיות כנגד מבצעי ההפרות".

אמנם מאז שנאמרו מילים אלו נכתבו נעשו צעדים לשיפור המצב כגון חקיקת סעיף 203א. לחוק העונשין והעברת נשים שהסכימו להעיד למעון מוגן של המשטרה, במקום שימתינו בכלא, אולם עדיין יש לנו כברת דרך ארוכה לעבור לפני שישראל תעמוד בהבטחות שהבטיחה כשחתמה על האמנות הנ"ל.

עוד גורם שעלול לעצור נשים מלהעיד היא צורת עדותן בבתי המשפט. הנשים נאלצות להמתין למועד עדותן שבועות ולעיתים גם חודשים.

זמן יקר מאוד מבחינתן, משום שהן אינן משתכרות שכר בתקופה זו ואינן יכולות לכלכל את משפחותיהן. הנשים גם נאלצות להעיד בדלתיים פתוחות ובפני הנאשמים למרות שהמשטרה יודעת היטב ואף מודה בכך בגלוי שיש איום על חיי הנשים .

הסיבות המאפשרות סגירת דלתות בית המשפט קבועות בס' 68 לחוק בתי המשפט, וביניהן עדות קורבן לעבירת מין (סע' 5) ועדות שהדיון הפומבי בה עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל (סע' 7). עם זאת, עבירת הסחר איננה נתפסת כעבירת מין,

ולכן נשים אלו נאלצות להעיד בפני סוחריהן וסרסוריהן, שכן אינן נתפסות כקורבן; זאת למרות שלעיתים קרובות אולצו לקיים עימם יחסים בניגוד לרצונן, והן חשות מאוימות בשל הימצאותם באולם בית המשפט עימן.

העדות הטובה ביותר אולי לכך כי עלולים להיות גורמים העשויים להסיט את המשטרה, הפרקליטות ואת בתי המשפט מהדרך החדשה לטיפול בתופעה עליה הם אמורים היו לעלות היא "מדיניות החקירה וההעמדה לדין בעבירות של שידול לזנות בקשר למתן שרותי ליווי ולניהול מכוני עיסוי" של הפרקליטות שהיא למעשה מכלול ההנחיות של פרקליטות המדינה לטיפול בתעשיית המין בישראל :

"יש מקום לפתיחה בחקירה, כאשר המידע שבידי המשטרה מצביע על חשד לקיום אחד המקרים המפורטים להלן:

1. מקרים שבהם מעורבים קטינים בעסקי הזנות, הן כעובדים והן בדרך אחרת.
2. מקרים שבהם העוסקות בזנות הודחו לעיסוק זה, שלא עסקו בו בעבר.
3. מקרים שבהם ישנו ניצול חמור של העוסקות בזנות ע"י המעסיקים, ובמיוחד מקרים שבהם משתמשים המעסיקים באמצעי כפיה, סחיטה ואלימות כלפי הנערות המועסקות על ידם בזנות.
4. מקרים שבהם מתנהלת במקום המשמש לזנות פעילות פלילית נוספת, כגון סחר בסמים.
5. מקרים שבהם מקום העיסוק בזנות מהווה מטרד לדיירים שכנים.

ככלל, הפרקליטות תשקול בחיוב הגשת כתבי אישום, כאשר יש ראיות לביצוע עבירות של שידול או סרסרות לזנות, ובנוסף לכך המשטרה מצביעה על מידע המלמד על קיום אחת הנסיבות המפורטות".

לשמחתנו הענישה בשנים האחרונות החמירה והביאה לירידה משמעותית בסחר הנשים ובשנת 2007 הוצאה מדינת ישראל מהרשימה השחורה של המדינות הסוחרות בנשים.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!