חברת אחזקות לעומת חברת השקעות

חברה להשקעות לזמן ארוך:

חברה שכל פעילותה הוא השקעה בחברות אחרות והשבחה שלהן, האם ניתן לומר שהיא עוסקת בעסק שהוא טיפוח חברות?

אז הנה מקרה של חברה כזו, שמס הכנסה קבע שההחזקות שלה הוניות ולכן הוצאות מימון וניהול לא יותרו לה בשוטף אלא יהוונו לעלות ההשקעות, והוצאות חובות אבודים לא יותרו בניכוי.

החברה מנגד טוענת שהיא מנהלת עסק, והעסק שלה הוא השקעה בחברות בנות והשבחה שלהן.

בית המשפט קובע (עמ"ה 1276/01 ע.ש. טריידינג פלייסט בע"מ נגד פקיד שומה גוש דן) שכל ההשקעות בחברות בנות הן השקעות הוניות למעט השקעה בחברת בת אחת, שההשקעה בה היא השקעה פירותית.

הסיבה להבחנה היא רמת המעורבות של החברה האם בניהול שוטף של חברות הבנות. כאשר אין מעורבות רבה, והיא מצטמצמת לפעולות שניתן לראות בהן רק שמירה על ההשקעה, ההשקעה תסווג כהונית. כאשר רמת המעורבות גבוהה ובעצם חברת האם מנהלת בפועל את חברת הבת, ההשקעה היא פירותית.

בית המשפט מזכיר את פסק דין אוגדה השקעות בו ההבחנה הייתה האם יש מימוש תכוף בפועל של ההחזקה בחברות. אם כן – זהו עסק, ואם לא – זו הכנסה הונית, ומיד קובע שלא ניתן להכריע במקרה שלנו על פי מבחן המימוש שנקבע באוגדה.

המפתיע ביותר בפסק הדין היא העובדה שאת ההשקעה הפירותית סיווג בית המשפט כהכנסה מעסקת אקראי, ולא כהכנסה מעסק. זו הייתה טענה חלופית שהעלתה המערערת, אך יתכן והיא תתחרט עליה בעתיד.

מה יקרה אם בשנים הבאות יהיה לחברה הפסד מאותה עסקת אקראי? הפסד מעסקת אקראי (להבדיל מהפסד מעסק) לא יקוזז כנגד הכנסות אחרות ולא יעבור לשנים הבאות, אלא בעצם ילך לאיבוד. למרות שבתי המשפט כבר מצאו פתרון יצירתי לכך, "עסק אקראי" המאפשר את קיזוז ההפסדים.

הסוגיה של השקעה בחברות היא בסוגיה מורכבת. מצד אחד, הכלכלה היום מפותחת הרבה יותר מבעבר, והיום יש חברות שאכן עוסקות בהשקעה בחברות אחרות ועושות זאת במישור פעילות עסקית.

הן מעסיקות צוותים שבוחנים השקעות חדשות, הן מנווטות את המימון של כל הקבוצה, והן באופן שוטף עוסקות בניהול ההשקעות בחברות. אם פעם הייתה אבחנה ברורה בין סוחר שקונה ומוכר מלאי לבין השקעה פאסיבית בנכס, היום היטשטשו הגבולות ויהיו מי שיגידו שמערכת המס צריכה להתאים את עצמה לשינויים אלו.

מצד שני, אם העסק של החברה הוא השקעה בחברות בנות, אזי יש לחייב את הכנסותיה מאותן השקעות כהכנסות מעסק, ואולי זה צריך לכלול הכנסות מדיבידנדים שברגיל אינם מחושבים כחלק מההכנסה החייבת. אם כך נחליט לעשות, אנחנו חוטאים לעיקרון המיסוי הדו שלבי (ומגיעים למיסוי תלת שלבי או אולי יותר).

ועוד – אם צודקת החברה בטענתה שעיסוקה הוא השקעות בחברות בנות – הרי שהחברות שהיא מחזיקה הן מלאי. מלאי ממוסה רק במכירתו, וכן בעת ירידת ערכו מהווה הוצאה.

בית המשפט פוסק שהוצאות המימון ניתנות לזיהוי ספציפי ברובן הגדול ולכן יש לבצע יחוס ספציפי שלהן להשקעה בחברה המסוימת.

חובות אבודים:

טריידינג נתנה הלוואה לאחת החברות הבנות, וזו לא החזירה לה את הכסף. לכן דרשה טריידינג את סכום החוב האבוד כהוצאה שוטפת.

פ"ש טען שלא נעשו מאמצים לגבות את החוב, ולכן אין מדובר בחוב אבוד, ובנוסף גם אם היה החוב חוב אבוד יש לסווג אותו כהפסד הון ולא כהוצאה פירותית.בית המשפט מקבל את הצהרת עו"ד החברה וקובע שבמצב בו ברור שהחייב לא יוכל להחזיר את החוב, אין טעם לתבוע את החברה שכן גם אם יזכו בתביעה לא יוכלו לגבות את החוב.

במקרה כזה אין צורך להראות לפ"ש שנעשו מאמצים לגביית החוב. בנוסף קובע בית המשפט שמדובר בהפסד הוני ולא בהוצאה פירותית.

אמרו מעתה: חוב אבוד הוא אחד מאלה:

– חוב שלא הוחזר למרות שנעשו מאמצים לגבייתו.

– חוב שעלות גבייתו עולה על החוב עצמו.

– חוב שברור שלא יוחזר ולכן אין צורך לבצע מאמצים על מנת לגבות אותו.

דמי ניהול:

בית המשפט חוזר על הנאמר בפס"ד רוממה חיפה (ע"א 6743/03) ועל פ"ד אבנעל (ע"א 761/77) ולא מחדש הרבה בסוגיה.

מותר לדרוש הוצאות דמי ניהול בין חברות קשורות, אולם במקרה והחברה המקבלת את דמי הניהול היא בהפסדים בניגוד לחברה המשלמת, נטל הראיה להוכחת שירותי הניהול שניתנו בפועל ולסבירותם הוא גבוה מהרגיל.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!