זכות הבנק למימוש הדירה עדיפה על פני זכות האישה

השופט ריבלין, השופטת פרוקצ'יה והשופטת ארבל קבעו, כי סעיף 9 לחוק המקרקעין נותן עדיפות לבעל העסקה השנייה אם "השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב".

במקרה של פס"ד, אין מחלוקת כי הבנק, שהינו בעל העסקה השנייה, עומד בתנאים שעניינם תמורה ורישום העסקה, והמחלוקת הינה האם פעל הבנק בתום לב.

בית המשפט המחוזי קבע כי התשובה לכך היא חיובית. לאור האמור, החליט בימ"ש העליון, כי נכון יהיה לקבוע שהבנק פעל בתום לב במסגרת עסקת השעבוד שנערכה בשנת 1998.

הבנק ידע כי הדירה בירושלים רשומה כולה על שם הבעל. על הדירה לא נרשמה כל הערת אזהרה שיכולה הייתה להעיד על זכויות המערערת בדירה, עובדה השוללת את תום לבה של המערערת.

המערערת נישאה בנישואין אזרחיים בחודש יולי 1969, בפריז מבלי שנחתם בין בני הזוג הסכם ממון. בני הזוג התגוררו שנים רבות בצרפת, ובעודם שם נרכשה בשנת 1992 על ידי בעלה של המערערת דירת מגורים בירושלים.

עוד באותה שנה משכן הבעל את הדירה לטובת הבנק ללא הגבלה בסכום ונרשם כבעלים היחיד של הדירה.

בחודש ינואר 2004, הגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית מזכויות ונכסי הבעל, לרבות ובמיוחד הדירה בירושלים.

בתביעתה ביקשה המערערת להצהיר כי השעבודים הרשומים על הדירה חלים על מחציתה בלבד לאור החלת חזקת השיתוף בין המערערת ובעלה.

בימ"ש העליון קבע, כי כדי שהמערערת תזכה בתביעתה היה עליה לעבור שתי משוכות: ראשית היה עליה להוכיח כי יש לה זכויות במחצית הדירה בירושלים, וזאת על אף שהדירה רשומה כולה על שם הבעל.

במסגרת זו היה עליה להוכיח גם כי אין היא נושאת בחובות שבגינם רובץ השעבוד על הדירה.

המשוכה השנייה שהיה על המערערת לעבור הינה עדיפותה של המערערת על הבנק במסגרת דיני העסקאות הנוגדות. את הזכויות בדירה, ניסתה המערערת להוכיח בשני מסלולים נפרדים:

האחד עניינו בהשתתפותה בתשלומים עבור רכישת הדירה;

השני עניינו בזכויותיה מכוח חזקת השיתוף בנכסי בני זוג.

בימ"ש ציין, כי בהנחה שהמערערת רכשה זכות שביושר בדירה בירושלים מכוח השתתפותה ברכישת הדירה, יש לבחון זכותו של מי עדיפה, זו של המערערת או שמא זו של הבנק.

בימ"ש קבע, כי סעיף 9 לחוק המקרקעין נותן עדיפות לבעל העסקה השנייה אם "השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב".

במקרה דנן, אין מחלוקת כי הבנק, שהינו בעל העסקה השנייה, עומד בתנאים שעניינם תמורה ורישום העסקה, והמחלוקת הינה האם פעל הבנק בתום לב.

בית המשפט המחוזי קבע כי התשובה לכך היא חיובית. לאור האמור, החליט בימ"ש העליון כי נכון יהיה לקבוע כי הבנק פעל בתום לב במסגרת עסקת השעבוד שנערכה בשנת 1998. הבנק ידע כי הדירה בירושלים רשומה כולה על שם הבעל.

על הדירה לא נרשמה כל הערת אזהרה שיכולה הייתה להעיד על זכויות המערערת בדירה, עובדה השוללת את תום לבה של המערערת. המערערת, לא הפנתה את תשומת ליבו של הבנק לזכויותיה הנטענות בדירה.

בנסיבות אלו, אף אם שולמו תשלומי משכנתא מחשבון בנק משותף של בני הזוג, לא ניתן לקבוע כי הבנק ידע או חשד כי הדירה שייכת בפועל לשני בני הזוג.

משכך, זכות הבנק גוברת ממילא על זכות המערערת. בימ"ש הוסיף, כי אף אם חלה חזקת השיתוף, שעבוד הדירה באותה עת נעשה כדין והוא קודם לזכות המערערת בדירה מכוח חזקת השיתוף.

כל עוד לא נסתרה החזקה בדבר שיתוף בחובות, וככל שהתגבש "מועד קריטי" בחיי בני הזוג, הרי שהמערערת שותפה אף לחובות העסקיים של הבעל, וגם משום כך יש לאפשר את מימוש הדירה לטובת הבנק.

סימוכין – ע"א 8497/06, רות טורג'מן לחמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!