זכויות עובד

מקורן של זכויות העובד

בשנת 1992 חוקקה הרשות המחוקקת את חוק יסוד:חופש העיסוק אשר לפיו נקבע בס' 3 לחוק כי "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד", הווי אומר שכל אדם במדינה זכאי לבחור את סוג עבודתו.

כבר בשנות ה-50' עוד בטרם חקיקת חוק יסוד חופש העיסוק החלה מגמה לחקיקה סוציאלית אשר עסקה בזכויות עובד סוציאליות כגון; תקרת שעות העבודה, פיצויי פיטורין, חופשות מחלה ובכל הקשור ליחסים שבין עובד – מעביד במדינת ישראל, מאחר ויחסים אלו נשלטו ע"י דיני החוזים – ההסכם שבין המעביד לעובד ועם הזמן דיני החוזים לא הטיבו עם העובד מכיוון שהמעסיקים הבינו כי על כל הצעת עבודה מטעמם היו מס' מועמדים, דבר אשר הוביל להעלאת דרישות מהעובד תוך הקטנת התמורה.

עם חקיקת חוק היסוד החלו לייצב את המושג "זכויות עובד" ובמסגרת זו נחקקו חוקי המגן אשר ברובם הינם חוקים קוגנטים (אין אפשרות להתנות עליהם) אשר באו להגן כלשונם על זכויותיו של העובד אל מול מעסיקו ואשר עליהן העובד אינו רשאי לוותר.

מעמדן של זכויות העובד כיום

כאמור במסגרת מגמת החקיקה הסוציאלית והפנמת זכויות עובד אל תוך דיני העבודה והיחסים שבין עובד למעביד מתוך כוונה להגן על העובד מניצול וחוסר שוויון נחקקו חוקי המגן תוך שמירה על חופש החוזים.

חוקי המגן נועדו לקבוע את המינימום בכל הקשור לזכויות עובד כאשר כל התניה שתותנה מתחת לתנאי החוק הינה בטלה ואילו כל מה שמעבר לתנאי החוק הינו חופש חוזים מוחלט,

לדוגמה; חוק שכר מינימום – אין התערבות של המחוקק בשכר מעל הממוצע שנקבע בחוזה בין מעביד לעובד, אך במקרה של שכר מתחת לשכר המינימום אשר מתעדכן במרוצת הזמן, ישנה התערבות מצד המחוקק ואף ענישה לצידה.

לאור האמור לעיל מצבו של העובד במדינת ישראל לא יכול להיות יותר טוב, מגמת חקיקה סוציאלית, זכויות עובד מעוגנות בחוקים קוגנטיים וכו'…, אך למצער המצב אינו כך בכלל.

כיום מרבית העובדים אינם מודעים לזכויותיהם עפ"י חוק ואלו שמודעים אינם דורשים אותם מחשש לאיבוד המשרה. מרבית המעבידים גם אינם משלמים את מלוא הזכויות, ישנם כאלה שעושים זאת מחוסר מודעות וישנם שעושים זאת מתוך ניצול מעמדם ואף מניצול המצב הקיים כיום בשוק העבודה.

המושג זכויות עובד מתעורר בדרך כלל רק כאשר היחסים שבין העובד למעביד עולים על שירטון ויחסים אלו מגיעים לסיומם, או אז מתברר כי חוב קטן יחסית של המעסיק הופך להיות גדול ביותר לאחר בחינת מלוא זכויות עובד המגיעים לו ולאחר התחשבנות כספית אשר במסגרתה זכאי העובד לסכומי כסף גדולים יותר ככל שתקופת ההעסקה ארוכה יותר.

להלן מס' דוגמאות לזכויות עובד

הודעה לעובד:

בהתאם לחוק, המעביד חייב למסור לעובד תוך 30 יום מיום קבלתו לעבודה הודעה המפרטת את שם המעביד ושם העובד, תאריך תחילת העבודה, תיאור התפקיד, שם ותיאור תפקיד של הממונה הישיר, גובה השכר ומועד תשלומו, תנאים סוציאליים, היקף המשרה.

שכר מינימום:

מעביד חייב בתשלום שכר שלא יפחת משכר המינימום שנקבע בהתאם לחוק.

מועד תשלום השכר:

המעביד חייב בתשלום השכר ביום האחרון של החודש שבעדו משתלם השכר, ולא יאוחר מה – 9 לחודש העוקב.

אם לא ישולם השכר עד ל-9 לחודש העוקב יחויב המעביד בתשלומו בצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור של % 5 בעד השבוע הראשון להלנה (החל מה-1 לחודש העוקב) ו-% 10 בעד כל שבוע שלאחר מכן.

דמי נסיעות:

כל מעביד חייב בהשתתפות בדמי הנסיעה הממשיים שמוציא העובד בדרכו לעבודה וחזרה ממנה בתחבורה הציבורית – עד לתקרה שנקבעה מפעם לפעם.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!