הפרה תורמת בדיני זכות יוצרים

מעשה שהיה באוניברסיטה העברית

הוצאת "בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ" הוציאה לאור, בין היתר, את ספרו של בן-עמי שילוני "יפן המסורתית".

ספר זה נכלל בחומר הקריאה במסגרת אחת מתוכניות הלימודים שנלמדו באוניברסיטה העברית בירושלים. דא עקא, בספריית האוניברסיטה נמצאו רק 12 עותקים של הספר, מספר עותקים מצומצם שלא ענה על צורכיהם של הסטודנטים הרבים, שוחרי תרבות יפן.

סטודנט נמרץ אשר עמד בראש תא סטודנטים וניחן, כך נראה, בחוש מסחרי ובחוש פוליטי מפותחים, עשה מעשה, העתיק את הספר וצירף אותו ל"מקראה" שנמכרה בשטח האוניברסיטה, לכל דכפין.

הוצאת שוקן, בתגובה, הגישה תביעה על הפרת זכות יוצרים כנגד שלשה גורמים: הסטודנט שהעתיק את הספר; מפלגת העבודה, אשר תמכה בתא הסטודנטים שבראשו עמד אותו סטודנט; והאוניברסיטה העברית ש"אזלת ידה" גרמה, לטענת התובעת, להעתקה ההמונית של הספר ואשר הספר המועתק הופץ בשטחה.

התביעה נדונה ב"סיבוב ראשון" בביהמ"ש המחוזי בירושלים [ת.א. (מח'-י-ם) 6306/04 בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ נ' מפלגת העבודה ואח', ניתן ע"י כב' השופט י' שפירא ביום 17.5.2007].

בסופו של יום פסק ביהמ"ש כי הסטודנט הנ"ל הפר את זכות היוצרים של התובעת, וכי מפלגת העבודה והאוניברסיטה תרמו בהתנהלותן להפרה.

לאור קביעות אלו, חייב ביהמ"ש את שלושת הנתבעים בפיצוי התובעת, תוך שמפלגת העבודה והאוניברסיטה העברית מתחייבות בתשלום חלק יחסי קטן יותר, מחלקו של המפר הישיר.

בצר לה, הגישה האוניברסיטה העברית את ערעורה לביהמ"ש העליון (ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ ואח', ניתן ע"י המשנה לנשיאה א' ריבלין, הש' ס' גו'בראן והש' י' דנציגר בהסכמת השופטים ביום 20.6.2011. פסה"ד נכתב ע"י המשנה לנשיאה].

דוקטרינת ההפרה התורמת

כבר בפתח דבריו, הגדיר המשנה-לנשיאה א' ריבלין את השאלה המרכזית אותה מעורר מקרה זה, שאלת קיומה של "אחריות תורמת" להפרת זכות יוצרים, וכדבריו:

"הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת – ככלל – למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה.

מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה – בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקצה"), לבין בעל הזכות."

הורתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכות יוצרים בפסיקת בתי המשפט בארה"ב.

עד למתן פס"ד זה, טרם הוכרה דוקטרינת ההפרה התורמת כעיקרון בדיני זכויות היוצרים בישראל, אם כי ניתן היה להצביע על ביטויים ספציפיים -נקודתיים לדוקטרינה (ר' לעניין זה סע' 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911. ור' בנוסף סע' 47 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007].

מאידך, הכיר ביהמ"ש העליון בעבר בדוקטרינת ההפרה התורמת כחלק מדיני הפטנטים הישראלים, "קרובי המשפחה" של דיני זכות יוצרים (ראה מאמרנו – הפרה תורמת בדיני פטנטים – פורסם באתר ביום 16.5.2010).

שילוב דוקטרינת ההפרה התורמת בדין הישראלי – בעד ונגד

לדברי ביהמ"ש, יש לשלב את דוקטרינת ההפרה התורמת אף כחלק מדיני זכות יוצרים.

אחת ההצדקות המרכזיות להחלת הדוקטרינה בדיני זכות יוצרים היא הסצנריו השכיח בימינו בו מתבצעת הפרה ע"י ציבור גדול של "משתמשי קצה", כאשר מידת הפיצוי שיכול התובע לתבוע מכל אחד בהם בנפרד היא קטנה ולעתים לא משתווה לעלויות ניהול הליך משפטי.

היכולת המשפטית "לתפוס" את הגורם אשר מעודד את משתמשי הקצה לבצע אקטים של הפרה, יכולה, למעשה, לסלול את דרכו של היוצר להגן על יצירתו תוך ריכוז מאמצים אל מול אותו גורם ביניים. בכך, נתפס למעשה "מונע הנזק הזול" הגם שאינו מי שגרם לנזק בפועל, אלא רק אפשר את קיומו.

סצנריו זו רווח במיוחד ברשת האינטרנט, בה פעילות של גורם בודד יכולה להוות כר פורה להפרות זכות יוצרים ע"י אחרים. בהקשר האינטרנטי, מתחדדת בעיה זו לאור פסה"ד בעניין רמי מור לפיו החוק כיום אינו מאפשר לחשוף את זהותם של גולשים הפועלים תחת "ניק ניים" ומסבים בפעילותם נזק לאחרים [ראו רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים, ניתן ביום 25.3.2010. כבפסה"ד נשוא מאמרנו, אף פס"ד זה נכתב ע"י המשנה-לנשיאה א' ריבלין].

הגדלת האחריות על מי שביכולתו למנוע את הנזק שגורם משתמש הקצה הסמוי, "סותמת", במידת מה, את ה"פרצה" הקיימת ביחס לאכיפת הדין כלפי משתמש הקצה האנונימי.

מן העבר השני יהיו מי שיאמרו כי החלת הדוקטרינה תביא, במקרים מסוימים, להטלת מלוא כובד האחריות על גורם צדדי להפרה, וספק אם זו התוצאה הראויה.

ביהמ"ש מאמץ את דוקטרינת ההפרה התורמת אל תוך דיני זכות היוצרים הישראליים לאחר שביהמ"ש שוקל את השיקולים השונים בעד ונגד אימוץ דוקטרינת ההפרה התורמת, בוחר ביהמ"ש לאמץ את דוקטרינת ההפרה התורמת אל תוך הדין הישראלי, תוך שהוא קובע גדרים ברורים להחלתה, ולו בכדי לתחום את החלתה למקרים מצומצמים בלבד.

אמנם, הדוקטרינה לא הוחלה עד היום באופן מפורש בחקיקת זכות היוצרים הישראלית. ואולם, לאחר שביהמ"ש מנתח את התכליות העומדות מאחורי דיני זכות היוצרים, הוא מגיע למסקנה כי דוקטרינת ההפרה התורמת עולה בקנה אחד עם תכליות אלו, ובראשם, שאיפה החברה לתמרץ את היוצרים
הפועלים בתוכה, שאיפה המצדיקה בסיס רחב לנתבעים פוטנציאליים במקרה של הפרה.

בסיס נוסף לאימוץ דוקטרינת ההפרה התורמת מוצא ביהמ"ש בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968, הקובע כי:

"המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או מחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות ע"י זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם".

כלומר, מקום בו גורם כלשהו משדל, מעודד או תורם לביצוע עוולה ע"י אחר, יש להשית אף עליו אחריות לתוצאות המעשה. הקביעה שהורתה בפסיקה, ואשר מעוגנת כיום בחוק, לפיה דין הפרת זכות יוצרים כדין עוולה אזרחית ע"פ פקודת הנזיקין, סוללת את הדרך להחלת סעיף זה אף על "משדל" להפרת זכות יוצרים, כלומר המפר התורם.

הקריטריונים להחלת אחריות על המפר התורם

כאמור, ביהמ"ש בוחר להחיל את הדוקטרינה אך תוך צמצום הפגיעה במי שלא ביצע את ההפרה בפועל.

לצורך כך, נתחמת החלת הדוקטרינה למסגרת של 3 תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימם ניתן יהיה להשית אחריות על הגורם המסייע:

קיומה בפועל הפרה ישירה – בהיעדר הפרת זכות יוצרים, לא ניתן להשית אחריות על גורם אחר.

ואולם, די בכך שתיעשה פעולה שמהווה הפרה גם אם המפר הספציפי יוכל להימלט מציפורני הדין בטענת הגנה של "שימוש הוגן". כמו כן, גם אם בוצעה הפרה הגוררת נזק שולי וחסר משמעות, לא יהיה בכך בכדי לשמוט את האחריות התורמת.

גורם הביניים היה מודע להפרה – אם גורם הביניים לא היה מודע לקיומה של הפרה, הוא אינו אחראי לה, גם אם בדיעבד הסתבר שתרם לה.

על-מנת להטיל אחריות על גורם ביניים יש צורך בידיה ממשית, ולא די בייחוס ידיעה קונסטרוקטיבית. ואולם, במקרה בו הייתה שרשרת של הפרות די בכך שגורם הביניים היה מודע לפעולת הפרה ואין צורך להוכיח שידע על כל עותק מפר.

קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה – אין די בכך שגורם הביניים מאפשר את ההפרה.

יש צורך להראות כי אותו גורם עודד את ההפרה או שידל את המפר לבצע הפרה. גורם ביניים שלא תרם תרומה ממשית ומשמעותית להפרה ונקט באמצעים סבירים למניעתה לא יחשב כמי שתרם להפרה. מכל מקום, אין צורך בקיום קשר סיבתי הכרחי בין ההפרה לפעולת גורם הביניים.

ביחס לפעולתה (או אי פעולתה) של האוניברסיטה העברית אשר נדונה בפס"ד זה, קבע ביהמ"ש כי מאחר שהאוניברסיטה לא עודדה את ההפרה שבוצעה ע"י המפר, לא שידלה אותו לעשות כן ואף לא יצרה את התשתית שאפשרה את ההפרה – אין מקום להטיל עליה אחריות תורמת להפרה.

אמנם, עובדתית ההפרה בוצעה בשטחי האוניברסיטה, אך אין לצפות מהאוניברסיטה לפקח על כל פעילות שמתבצעת בשטחה. אף העובדה שבספריית האוניברסיטה היו רק עותקים בודדים של הספר אינה מהווה הפרה תורמת, כיון שהמוסד אינו מחויב לספק מספר עותקים זמינים של ספר, עבור כל תלמידיו.

איך להימנע מתביעה בגין הפרה תורמת

רבים סבורים בטעות כי עצימת עיניים ביחס להפרת זכות יוצרים המתרחשת בחצר הפרטית שלהם אינה חושפת אותם לסיכון משפטי, ולא היא.

אם ניטול לדוגמא בעל אתר אינטרנט המאפשר שיתוף קבצים בין גולשים ואף מעודד את הגולשים באתר לעשות שימוש באפשרות זו. אמנם בעל האתר עצמו אינו מעביר קבצים מפרים אך כיון שהוא מאפשר את ההעברה ומעודד אותה הוא עלול להיתבע ולהימצא אחראי.

בהיעדר אופציה אפקטיבית להיפרע מהגולשים המרפים בפועל קיים חשש ממשי שבעל האתר עצמו יאלץ לשאת על גבו את כל הנזק.

הבעיה קיימת אף ביחס להתנהלות שמרנית יותר, ויש להיות מודעים לכך.

כך למשל, ביחס אתר אינטרנט המאפשר לגולשים להעלות תכנים לאתר, הנוהג מקובל בבתי המשפט בישראל בשנים האחרונות היא להסיר את האחריות מבעל האתר ביחס לתכנים שהועלו ע"י גולשים ומפרים זכות יוצרים, וזאת, ככל שבעל האתר לא היה מעורב בהפרות, לא ידע עליהן ודאג להסיר את התכנים המפרים מהאתר מעת שקיבל תלונה מבעל הזכות [ראו פסה"ד בת.א. (שלום-ת"א) 64046/04 על השולחן נ' הוט ופסה"ד בת.א. (מח'-ת"א) חמדה גלעד נ' נטוויז'ן בע"מ].

בשולי הדברים יש לציין כי ביחס לתכנים שיש בהם לשון הרע ה"זועק" לעין כל, נטיית בתי המשפט היא להחמיר במידת מה עם בעל האתר [ראו בעניין זה את מאמרנו – על אחריותם של מנהלי 'אתרי היכרויות' – פורסם באתר ביום 25.7.2010].

פסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית מחזק מגמה זו. ראוי כי כל גורם המנהל אתר אינטרנט ישכיל להפנים את העקרונות העולים ממנו, ובראשם, להימנע מפעולות העלולות להיחשב לעידוד או שידול גולשים לבצע הפרת זכות יוצרים.

בנוסף, יש לנקוט באמצעים סבירים למניעת הפרת זכות יוצרים באתר, ע"י הגולשים. בראש ובראשונה יש לדאוג לקיומו של תקנון הולם לאתר אשר יתייחס, בין היתר, לסוגיה זו. בעלי אתרים רבים מזלזלים בעניין זה ואינם מודעים לבור שהם כורים תחתיהם.

בכל מקרה, מומלץ להתייעץ עם עו"ד הבקיא בדיני קניין רוחני ואינטרנט וזאת טרם הקמת האתר וטרם תיוולדנה בעיות העלולות להסב לבעל האתר עלויות כספיות משמעותיות.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!