הנוכחות בזירת העבירה – אימתי תקום אחריות פלילית בגינה
סעיף 26 לחוק העונשין מפרט את האלמנטים השונים אשר בהתקיימם, קמה אחריות פלילית בגין ביצוע העבירה או סיוע לביצועה. בכל חלופותיו של הסעיף אין התייחסות והטלת אחריות פלילית בגין עצם הנוכחות בזירת העבירה.
גם פסיקת בית המשפט העליון הכירה בכך שנוכחות בזירת העבירה בזמן ביצוע עבירה, אף אם הייתה מלווה בידיעה כי המבצע העיקרי מתכוון לבצע עבירה אין די בה, אם אותו אדם לא היה שותף ופעל בצוותא עם המבצע העיקרי של העבירה.
הקושי עולה במקרים בהם ברור וידוע כי אותו אדם שנוכח בזירת העבירה היה שותף מלא ולעיתים אף יזם את ביצוע העבירה, אך לא לקח חלק פעיל בביצוע העבירה בזירה עצמה.
כיצד ומהיכן אם כך ניתן להרשיע אדם בביצוע עבירה כמבצע בצוותא או כמסייע רק בשל נוכחותו במקום וללא השתתפות פעילה מצדו? התשובה לכך טמונה בפסיקת בתי המשפט ובדיני הראיות.
בחינה של פסיקת בתי המשפט מדגישה את הקושי בהוכחת שותפות לעבירה רק מעצם הנוכחות בזירה וקיימים פערים מהותיים בין השופטים השונים, פערים אלו לא עולים יפה עם עקרון החוקיות לפיו יש צורך באחידות באכיפה ובענישה כדי לקבוע כללים ברורים של אסור ומותר.
להלן מספר דוגמאות מהפסיקה המדגישות את הפערים בין גישות השופטים:
בפס"ד לוי נ' מדינת ישראל בוצע ניסיון שוד בחנות תכשיטים. הנאשם, אשר נכח בקרבת מקום, נצפה על ידי אחד העדים כשהוא מניד ראשו לכיוונם של השודדים אשר אלו מצדם השיבו לו בהנעת ראש ונכנסו לחנות לבצע את השוד.
בשלב מאוחר יותר נמלט הנאשם מהמקום. בית המשפט החוזי הרשיע את הנאשם כמסייע לעבירת ניסיון השוד כאשר מצא שגרסתו לא הייתה מהימנה. אולם ביהמ"ש העליון בחן את גרסתו בשנית וקבע שייתכן והנאשם הניד ראשו לכיוונם של השודדים רק בשל הכירות מוקדמת איתם וללא כל קשר לביצוע השוד לפיכך זיכה אותו ביהמ"ש העליון ברוב דעות.
בפס"ד מועדי נ' מדינת ישראל נשפטו שלושה אחים, בניו של שייח מועדי בגין ביצוע רצח של חבר הכנסת חמאד אבו רביע. הרצח אירע על רקע סירובו של הנרצח לפנות את מקומו בכנסת לאביהם של השלושה.
האם הבכור שלא נטל חלק פעיל ברצח אלא רק נוכח במקום הורשע אף הוא על ידי ביהמ"ש המחוזי אשר דחה את טענתו לפיה נקלע למקום באקראי ולא ידע על כוונת אחיו לרצוח. ביהמ"ש העליון גם במקרה זה הפך את החלטת ביהמ"ש המחוזי וזיכה את הנאשם חרף העובדה שהנאשם בחר שלא להעיד וגרסתו בחקירה הייתה תמוהה.
בפסיקה מאוחרת יותר של ביהמ"ש העליון קבעה המשנה לנשיא (כתוארה דאז) הש' בן פורת הלכה פסיקה לפיה "נוכחות שאינה מקרית מקימה חזקה (הניתנת לסתירה) של סיוע לעבריין העיקרי".
את אותה נוכחות בלתי מקרית ניתן להוכיח על ידי פרמטרים שונים ובניהם:
שעת ומקום הביצוע, מהות האירוע, משך שהות הנוכח במקום, ההסבר שנתן הנוכח להימצאותו במקום, נסיבות בואו של הנוכח למקום ונסיבות הסתלקותו מהזירה. את הנסיבות יש להשוות אל מול האפשרות שנוכחותו בזירה הייתה מקרית.
פרמטרים אלו הורחבו בפסיקה מתוך כוונה לייצר אחידות אך עדיין קיימים הבדלים בין גישות השופטים. עם הזמן חזקת הנוכחות בזירה עוד תוסיף ותשתכלל אך חוסר האחידות בפסיקה עודנו מקשה על שלמות עקרון החוקיות.
* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!
