סעיף 413 לחוק העונשין – עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב – האם עבירה זו עולה לכדי פגיעה בעקרון החוקיות?

הכלל הוא שכל התנהגות מותרת אלא אם כן קיים איסור בחוק. חרף הכללים האמורים לעיל, בחוק העונשין קיימות מספר עבירות שבהירותן מוטלת בספק. עבירות אלו הינן עבירות סל (הכוללות איסור כללי שאינו ברור) או עבירות שמקימות חזקה הניתנת לסתירה.

אחת מהן הינה העבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב שבסעיף 413 לחוק. לדעת הח"מ, טוב היה עושה המחוקק אם היה מבטל עבירה זו ודומותיה מחוק העונשין ויפה שעה אחת קודם. במאמר זה יובא ניתוח העבירה והתייחסות פסיקת בית המשפט העליון אליה.

סעיף 413 לחוק העונשין קובע כך: "המחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של בית משפט שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו – מאסר ששה חדשים".

סעיף 413 נכלל בסימן ה' לפרק י"א לחוק העונשין, שכותרתו "נכסים גנובים".

תכליתן של העבירות הנכללות בסימן זה היא להרתיע מפני קבלה או החזקה של נכסים שהושגו שלא כדין או שחשודים בכך, ובדרך זו להקטין בעקיפין את הפיתוי לבצע עבירות להשגת הנכסים.

בהתאם לכך, כולל סימן ה' לפרק י"א לחוק העונשין שלוש עבירות, שמידת חומרתן נגזרת מהזיקה לאופן השגת הרכוש: קבלת נכסים שהושגו בפשע או בעוון לפי סעיפים 411 ו-412 לחוק, ועבירה נוספת שהיא הרלוונטית למאמר זה – החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק.

על פי נוסח הסעיף, על התביעה להוכיח מספר רכיבים כדי להעלות אשמה בעבירה זו:

ראשית, רכיב ההחזקה. אחריות פלילית תוטל רק באם הוכח שהנכס נשוא העבירה היה בחזקתו של הנאשם. מושג ה החזקה מוגדר בסעיף 34כד לחוק העונשין, אולם במאמר זה לא נתמקד בהיבט זה, זאת מפאת היקפו.

הרכיב השני והרלוונטי לענייננו, הינו קיום חשד סביר שהנכס נשוא העבירה הינו גנוב.

קרי, הושג בעבירה של גניבה (לפי סעיף 383 לחוק העונשין). הבעייתיות ברכיב זה היא העובדה שלצורך הוכחתו, התביעה אינה נדרשת להוכיח כי הנכס נגנב בפועל או שפלוני התלונן על גניבתו, אלא מדובר במבחן אובייקטיבי בנוגע למצב הנכס ועל בית המשפט לבחון האם בנסיבות העניין מתעורר חשד שהנכס גנוב. (זאת להבדיל מעבירות על סעיפים 411-412 שצוינו לעיל- בהן נדרשת הוכחה שהנכס הושג בדרך של פשע או עוון).

הגדרת המונח חשד סביר הינה בעייתי מלכתחילה ומטבע הדברים, אין למונח זה הגדרה קונקרטית בחוק ופסיקת בתי המשפט מנסה מעת לעת להגדירו.

כך לדוגמא – אופן הגעת הנכס אל הנאשם עשוי לבסס חשד סביר אם התקבל בנסיבות בלתי שגרתיות או שאינן מקובלות, אם המחיר ששולם היה נמוך משמעותית משווי הנכס או המקום הו הועבר הנכס אינו מקום שבו נוהגים למוכרו וכיו"ב.

המהדרין טוענים כי התנהגות חשודה של החשוד בשעת תפיסת הנכס אף היא יכולה לענות על הגדרת חשד סביר.

אם כך ראינו שהיסוד העובדתי לעבירה זו דורש התקיימות חשד סביר שמקורו של הנכס בגניבה, אך אינו דורש הוכחת גניבה או אף תלונה על גניבתו של הנכס וכי החשד הסביר לכך יכול שיתקיים אף אם המחזיק הנכס טוען ששילם עבורו מחיר נמוך משוויו.

היסוד הנפשי הנדרש להתקיימות יסודות העבירה היא מודעות בפועל ליסוד הראשון, קרי – מודעות הנאשם לכך שהנכס נמצא בחזקתו, ורשלנות ביחס ליסוד השני, קרי – על התביעה להוכיח כי בנסיבות העניין אדם מן היישוב היה חושד כי מדובר בנכס גנוב.

יסוד נפשי של רשלנות מהווה חריג להטלת אחריות בפלילים, ועליו להיקבע במפורש על-ידי המחוקק.

אם עמדה התביעה בהוכחת הרכיבים האמורים לעיל- עובר הנטל לנאשם להוכיח על-פי מאזן הסתברויות כי רכש את ההחזקה בנכס הנדון כדין.

המבחן לעניין זה הוא סובייקטיבי – האם הנאשם רכש את החזקה בנכס "ביושר ובתום-לב". מטבע הדברים, גבולות המבחן של "יושר ותום-לב" אינם ניתנים להגדרה ממצה, ותוכנו ייקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

מכל מקום, בנסיבות בהן עצם הנאשם עיניו בפני אפשרות ממשית כי הנכס חשוד להיות גנוב, עשוי הדבר לסתור טענתו כי רכש את הנכס בתום-לב.

העברת נטל ההוכחה לנאשם מהווה חריג בדין הפלילי והוראת סעיף 413 לחוק נועדה להשיג תכלית כלכלית-חברתית המטילה על המקבל לידיו רכוש חובת זהירות ביחס לטיב הרכוש ומקורו, על-מנת להפחית מהאינטרס הגלום בסחר ברכוש גנוב.

לסיכום: דבריה של כב' הש' [כתוארה דאז] בייניש בע"פ 987/02 יפים לעניין זה:

"מניתוח יסודותיו של סעיף 413 לחוק מתבקשת המסקנה כי מדובר בעבירה יוצאת דופן ביסודותיה, מבחינה זו שהיא מקלה על התביעה ומקשה על הנאשם: ראשית, מסתפק סעיף 413 לחוק בדרישת מודעות בכוח לכך שהנכס חשוד כגנוב, על-אף שיסוד נפשי של רשלנות מהווה חריג לצורך הטלת אחריות בפלילים.

שנית, קובע סעיף 413 לחוק הגנה שעל הנאשם להוכיחה על-פי מאזן הסתברויות, ובכך חורג הוא מהכלל לפיו נטל ההוכחה בפלילים הוא על התביעה.

בהתחשב בכל אלה ועל-מנת לצמצם את הפגיעה הצפויה בנאשם, הקל המחוקק בתוצאה העונשית של העבירה הנדונה, וקבע במסגרתה עונש מירבי קל יחסית. אף-על-פי-כן, נוכח ההכבדה הניכרת על הנאשם, יהיו שיטענו כי העבירה של החזקת נכס חשוד אינה ראויה, באשר היא פוגעת מעבר לנדרש בחירות הפעולה ואינה תואמת את חזקת החפות".

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!