התישנות הזמנה לדין של דוחות מצלמה וחזקת מסירת ההזמנה לדין

בעקבות פסיקתה של כבוד השופטת אריאלי מבית המשפט לתעבורה בנצרת בתת"ע 775-07-08.

אחת השאלות העולות וצצות ללא הרף ע"י נהגים רבים קשורה לעניין מועדי משלוח הזמנות לדין בגין עבירת תנועה שהחשד לביצועם ניסמך על צילום הרכב וקבלתם או אי קבלת הזמנות אלו.

פסק הדין שניתן ממש בימים אלו ע"י כבוד השופטת איראלי מהווה ניתוח מאיר עינים בסוגיה משפטית זו, שיש בה על מנת לסייע לנהגים רבים, התוהים מה דינו של זימון למשפט שקיבלו או לא קיבלו בעקבות עבירת מצלמה.

מבלי להיכנס לסבך פרטי המקרה, נציין כי מדובר בעבירת מהירות ובעיקבותיה הזמנה לדין, שפיטה בהעדר, בקשה מנומקת לביטול פס"ד, ולאחר מכן בישיבת ההקראה העלה הסנגור טענה מקדמית של התיישנות.

לטענתו, המאשימה לא פעלה על פי הוראות סעיפים 239א ו- 225א לחוק סדר הדין הפלילי ולא המציאה לנאשמת, בתוך ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, הזמנה למשפט.

המאשימה התנגדה לבקשה בטיעון שכן נשלחה הזמנה למשפט בתוך 4 חודשים ולכן אין התישנות, אפילו הוצג אישור המסירה, שנשלח לכתובת הרשומה במשרד הפנים (כתובת שציינה רק את שם הישוב) – אישור שהנאשמת טענה שלא קיבלה אותו כלל וכלל.

בית המשפט נדרש לניתוח סוגיית ההתישנות, כאשר סוגיית התיישנותה של עבירת תעבורה שהחשד לביצוע נסמך על צילום רכב, מוסדרת בסעיף 225א(א1) לחוק, אשר קובע כדלקמן:

"היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן:

(1) ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפסקה (2).

(2)"סעיף 225א(א1) לחוק, אם כן, קובע כי כאשר מדובר בעבירת תעבורה המבוססת על צילום רכב, יש לשלוח לבעל הרכב הזמנה למשפט בתוך ארבעה חודשים מיום ביצוע העבירה. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה, כי הוראה זו נועדה להביא לידיעת בעל הרכב את דבר האישום נגדו, קרי – להמציא לו את ההזמנה, תוך פרק זמן שיאפשר לו להתגונן כראוי.

הגישור בין הוראת סעיף 225א(א1) לחוק, שקובעת תקופה שלא תעלה על ארבעה חודשים למשלוח ההזמנה למשפט לבעל הרכב, לבין הרציונל העומד בבסיס אותה הוראה – המצאת ההזמנה לנאשם בפרק זמן קצר מן הרגיל, בא לידי ביטוי בתקנה 44א לתקנות, אשר קובעת קיומה של חזקת מסירה, בזו הלשון:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

המצב המשפטי, אם כן, כעולה מסעיף 225א(א1) לחוק ותקנה 44א לתקנות, הוא כדלקמן: על המאשימה לשלוח לנאשם הזמנה לדין בתוך ארבעה חודשים מיום ביצוע העבירה.

משנשלחה הזמנה כאמור בדואר רשום, ומשתובא ראייה לכך, הרי שקמה למאשימה חזקת מסירה, ולפיה ההזמנה נמסרה לנמען בתוך חמישה עשר ימים. יחד עם זאת, חזקה זו הינה חזקה הניתנת לסתירה, ואם יוכיח הנמען שלא קיבל את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה, תיסתר החזקה.

לאחר ניתוח המצב המשפטי, עברה כבוד השופטת לנתח את הצד העובדתי:

אין ספק שהמשיבה אוחזת באישור מסירה, המציין לא נדרש, שתאריכו בטרם מלאו 4 חודשים מתאריך העבירה, ואכן המאשימה עמדה בחובתה החוקית ושלחה את ההזמנה למשפט בתוך 4 חודשים.

יחד אם זאת – ופה קבור הכלב – אין במסמך זה, לדעת בית המשפט, כדי להוות ראיה מספקת לשם החלתה של חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות. שכן אישור המסירה, חסר פרטים מהותיים שבהעדרם, אין לבסס עליו את חזקת המסירה.

עובד רשות הדואר ציין רק את שמו ואת התאריך וסימן איקס לצד המילים "לא נדרש". הוא לא פרט, במקום המתאים לכך במסמך, כיצד פעל באותו תאריך – האם ביקר בכתובתה של הנאשמת? האם איש לא נמצא במען?

האם השאיר לה הודעה בביתה והפנה את דבר הדואר למסירה ביחידת הדואר? לא ניתן ללמוד מן האישור האם בכלל נערך ביקור בביתה של הנאשמת, שמא היא הוזמנה לסור ליחידת הדואר ולא הגיעה. כמו כן, עובד הדואר כלל לא ציין את פרטיו המלאים על גבי האישור, לרבות שם משפחתו, ולא חתם על האישור כנדרש.

דהינו, על פי פסיקת השופטת, אישור המסירה עליו נסמכת המאשימה איננו בבחינת ראיה מספקת לקיומה של חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות.

יתרה מכך, בית המשפט קבע, כי אף אם היה באישור המסירה כדי להוות ראיה לכך שההזמנה לדין שנשלחה לנאשמת אכן לא נדרשה על ידה, הרי שנוכח אותם חוסרים במסמך, ומשלא נסתרה טענת הנאשמת בתצהירה, לפיה היא כלל לא ידעה על ההזמנה ועל המשפט עד שמשהו אחר (בעל שם זהה) מסר לה על ההודעה על גזר הדין, הרי הנאשמת הצליחה לסתור את חזקת המסירה ולהראות שלא קיבלה את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בה ולא עקב הימנעותה מלקבלה. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו נשלחת ההזמנה לכתובת כללית ביותר.

על יסוד הטיעונים כאמור קיבל בית המשפט את טענת ההתישנות וביטל את כתב האישום.

מסקנה: למרות שישנם חריגים שונים בחוק ולא כל מקרה של הזמנה לדין בעקבות צילום מתאים לפסיקה זו, הרי מומלץ לבדוק טוב טוב את אישורי הדואר שבידי המשטרה, לא כל אישור שמציגה המשטרה הוא אכן אישור תקף משפטית ואם ישנה סיבה שהזימון לא הגיע במועד, שלא באשמת הנהג, הרי יתכן וקיימת טענת הגנה טובה שניתן להוכיח אותה על פי החוק, זה אומנם לא פשוט אך גם לא בלתי אפשרי.

מאמר זה נכתב על ידי עו"ד אלי אנושי ממשרד אנושי ושות'; עו"ד אלי אנושי מנהל את פורום דיני תעבורה באתר.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!